חיילי צה"ל, מפקדיו ועובדיו
כשחיילי הבריגדה היהודית נכנסו עם בעלות הברית למחנות ההשמדה, הניצולים לא האמינו למראה עיניהם – חיילים עם סמל מגן דוד. חייל יהודי היה בעיניהם באותם ימים דבר והיפוכו, מציאות שאינה קיימת ועובדה שאינה אפשרית. ללב האופל ולעומק השפל המוסרי הגיע מגן דוד.
הניצולים היו הענפים הבודדים שנותרו מעץ עשיר ומסועף שכמעט ונגדע. קהילות רבות נמחקו, שכונות נשרפו, ומשפחות שלמות הושמדו כשהן עומדות על סף בור ההריגה בשורה, מסב המשפחה ועד לקטן שבנכדים. למענם אנו מרכינים ראש. למענם ובשבילם אנחנו זוכרים.
זוכרים את אחינו ואחיותינו שהופשטו מבגדיהם ומכבודם ונרצחו בדם קר. זוכרים ומתקשים להבין איך קרעו ילדה מזרועות אימה, איך אבות חסרי כוחות אולצו לעבוד בכפור, ונורו למוות מכיוון שלא עמדו בקצב, ומניין מצאו, אלו שעמדו מול הצורר הנאצי בידיים חשופות, את תעצומות הנפש להתנגד ולדבוק בחיים. לכולם הייתה תקווה משותפת, שיום יבוא ומן הדם והאפר יקום דור שיזכה לחיות במדינה משלו – מדינת ישראל. וכך קרה. החזה המושפל הזדקף והפך גאה, וכשהדגלים יונפו אל ראש התורן בסיומו של יום השואה – נזדקף גם אנחנו.
נרים ראש ונזכור: צה"ל הוא פני הניצחון. מגן הדוד לא נישא יותר כאות קלון, אלא קבוע בסמל צה"ל כביטוי לעוצמה כשבחזיתו מוצבת החרב, הנשלפת ביום פקודה, פעם אחר פעם, להגנת העם והמדינה. זכינו להשתייך לדור המגן על עצמו בכוחות עצמו.
חיילים ומפקדים,
המציאות הנוכחית לא מאפשרת לנו להיפגש עם הניצולים, לתמוך בהם, ולשאוב מהם השראה ועוצמה. בעת הזו משימתנו היא לשמור עליהם. במסגרת המאמצים של צה"ל אנו דואגים גם להם. תמיד נזכור אותם- את החיים שבנו מחדש, את היישובים שייסדו, את המסורת ששימרו ואת הדבקות בזהות היהודית.
נמשיך את דרכם ונעמוד על המשמר, כדי שלעולם לא נהיה נתונים לחסדיו של איש. נוסיף לספר את סיפורם, נבטיח שעדויותיהם יהדהדו לעד, וננצור בליבנו את אלו שנפלו קורבן לרשע הצרוף של הצורר הנאצי. הזיכרון הוא מקור לכוח, לרוח ולערכים.
ננצור את זיכרון ששת המיליונים ונאחל בריאות לשורדי השואה החיים בינינו.
