הרכב שופטי בית משפט המחוזי בתל אביב קיבלו את ערעור הבנק הבינלאומי, והורו ללקוח הבנק, אשר קיבל כספים במרמה לחשבונו, להחזיר לבנק סכום של כ-1.4 מיליון שקלים. למרות קבלת הערעור, השופטת יהודית שבח ציינה בהחלטתה, כי לא נפלה כל שגגה בקביעתו העקרונית של בית משפט השלום, לפיה לא רשאי היה הבנק לחדור לחשבון החברה, לדלות משם את מה שהופקד בו במרמה שלושה חודשים קודם לכן, ולהחזיר את הגזילה לבעליה.
עובדות הרקע הבסיסיות הנוגעות לסכום שבמחלוקת, בסך כ-1.4 מיליון שקלים, יסודן היה במעשי מרמה והונאה שביצע יהודה חמוס גניש בעל שליטה בחברה הנמצאת בפירוק בשיתוף עם אדם נוסף, עובד בחברת מנורה מבטחים גמל בע"מ.
גניש ניהל את חשבונות הבנק שלו ושל החברה אצל הבנק הבינלאומי. בעקבות מעשי הונאה, שנסמכו על מסמכים מזויפים אותם הכין עובד חברת הביטוח, העבירה מנורה בהעברת מסלקה בין בנקאית אוטומטית, את כספי קופת הגמל של לקוח שלה שנפטר לחשבונה של החברה של גניש במקום לחשבונה של האלמנה היורשת. גניש משך מחשבון החברה את כל הסכום בדרך של ניכיון שיקים, שאת תמורתם קיבל במזומן. על רקע זה, כמו גם בגין מעשים נוספים, הועמד גניש לדין פלילי והורשע בעבירות מרמה ונדון ל- 33 חודשי מאסר שהופחתו בערעור ל-26 חודשים.
מנורה, שגילתה לאחר מספר חודשים כי כספי קופת הגמל הועברו לחשבון זר בבנק המערער, השילה מעצמה כל אחריות, אותה גלגלה אל עבר הבנק, ודרשה את השבתו המיידית של הסכום שבמחלוקת. הבנק הבינלאומי לא מצא לנכון לנקוט בפעולה משפטית כלשהי, הסתפק בבירור שערך, ושלושה ימים לאחר דרישת מנורה, ושלושה חודשים לאחר ההפקדה, זיכה את חשבונה של מנורה בסכום שבמחלוקת, וחייב בהלימה את חשבונה של החברה של גניש בסכום זה, ואף הגיש את תביעתו נגד גניש והחברה בגין יתרות החובה שנוצרו בחשבונותיהם עקב החיוב לעיל, אף בגין חובות אחרים.
בית משפט השלום דחה את הסתמכות הבנק בהיענותו לדרישת מנורה על התנאים הכלליים, וקבע כי "סמכות הבנק, במישור החוזי שבינו לבין החברה, לבצע חיוב של החשבון או לתקן טעות באופן חד צדדי היא במסגרת מערכת היחסים הפנימית שבין הבנק ללקוח. לא מצאתי כי פניה של צד שלישי לבנק מכל סיבה שהיא מקנה הרשאה לבנק לפעול בחשבון הלקוח ולהיענות לדרישות הצד השלישי לחיוב חשבון הלקוח ולהשבת כספים לצד שלישי…".
עוד נכתב בפסק הדין: "מתן הרשאה לבנק לחיוב חשבון במקרים של מעורבות צד שלישי, עלולה להציב את הבנק במצב בו הוא מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי הלקוח. זאת, כל אימת שצד שלישי יפנה לבנק ויטען כי כספים המצויים בחשבון הלקוח הועברו לחשבונו שלא כדין ועל הבנק יהיה הנטל לעמת את הלקוח עם טענות הצד השלישי ולהכריע בין הצדדים בשאלה האם הכספים התקבלו כדין אם לאו…".
בסיכומו של דבר גניש והחברה שלו, חוייבו לשלם לבנק את הסכומים שנתבעו בתביעה, למעט הסכום שבמחלוקת של כ1.4 מיליון שקלים. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היא שהנושא בנטל להשבת כספי הגזלה לחברת הביטוח מנורה, הוא הבנק ולא גניש.
בערעור הבנק טען כי פסק דינו של בית משפט קמא לקה ב"חוסר סבירות קיצונית, עד כדי עיוות דין מהותי", שכן מדובר ב"…תוצאה אבסורדית, בעלת השלכות רוחביות כבדות משקל, הואיל ויש בקביעה זו כדי 'להכשיר את השרץ' וליתן מעין 'פרס' ל'גנב', על ידי זיכוי חשבונו בכספים שנגנבו על ידו, בבחינת 'החוטא ייצא נשכר'!".
כאמור, השופטת יהודית שבח הורתה לגניש להחזיר את הסכום, אולם ציינה כי לא נפלה כל שגגה בקביעתו העקרונית של בית משפט השלום לפיה לא רשאי היה הבנק לחדור לחשבון החברה, לדלות משם את מה שהופקד בו במרמה שלושה חודשים קודם לכן, ולהחזיר את הגזילה לבעליה. "גם בהליך בבית משפט השלום, לא נטענה, ממילא גם לא הוכחה, זכאותו לסכום השנוי במחלוקת, גם לא מקצתו. ואם נותר ספק, באה הכרעת הדין המרשיעה, והרשיעה את גניש בשיתוף פעולה במעשה גזל הכספים ממנורה והזרמתם ", כתבה השופטת שבח בהחלטתה, והוסיפה: "גניש, בהיותו ערב לחשבון החברה, נחשב אפוא ל "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס", ועל כן חייב הוא להשיב את הזכייה לבנק, שנחשב ל"מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו", ועל כן "זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב", שהרי הבנק שילם למנורה את הסכום במקום גניש, ולזה האחרון לא הייתה כל סיבה, ודאי סבירה, להתנגד להשבת הכספים".
______________________
