חוק איסור לשון הרע קובע, ככלל, כי אין לפרסם מידע מבזה, משפיל או פוגעני אודות אחרים וכי הדבר עלול לעלות כדי עוולה אזרחית שדינה פיצוי כספי, ו/או עבירה פלילית שדינה עד שנת מאסר בפועל.
עוד קובע החוק כי במקרים בהם המעשה איננו עולה כדי עבירה או עוולה, ולמעשה מונה החוק מקרים ונסיבות בהם מותר לפרסם מידע אודות מאן דהוא, כך שלמפרסם תעמוד הגנה משפטית, גם אם המידע שפורסם הוא שלילי ויש בו כדי להביא לפגיעה מסוימת באדם נשוא הפרסום.
למשל, החוק קובע כי הבעת דעה אישית, באופן מידתי וענייני, בנושא אשר יש בו עניין ציבורי, היא מותרת, ובתוך כך מותר גם להביע דעה שלילית על מוצר, שירות, או על דמות ציבורית מסוימת. הדין הישראלי נדרש גם לקבוע מה הוא פרסום, ובהקשר זה חשוב לדעת שהדין הוא מחמיר וגם קהל מצומצם או אפילו פרסום בקרב קבוצה קטנה מאוד, עלול להיחשב כ"פרסום" ולהקים עוולת לשון הרע.
מה קורה כאשר מדובר בפרסום בכלי תקשורת פורמלי כמו עיתון או טלוויזיה? ומה באשר לפרסום בפייסבוק או ברשתות חברתיות?
תביעות לשון הרע בעולם התקשורת המסורתית, הן סוגיות וותיקות אשר בתי המשפט מורגלים בהן. למרות השינויים בשוק התקשורת, התחרות הרבה והתמורות שחלו בתרבות השיח הציבורי, העקרונות הבסיסיים נותרו דומים;
אמנם, המשפט הישראלי מכיר בעיקרון של חיסון מקורות עיתונאיים ולרוב אינו מחייב עיתונאים לחשוף את מקורות המידע שלהם. אולם, אין בכך כדי לפטור את העיתונאי או את כלי התקשורת מחובתו להוכיח את אמיתות המידע. במקרה של תביעת לשון הרע, הדנה בפרסום שלילי חסר בסיס עובדתי, לא יוכל החיסיון העיתונאי להגן על העיתונאי ועל כלי התקשורת ואלה לא יוכלו לטעון "אמת דיברתי", תוך טענה שדבריהם מתבססים על מידע עלום וחסוי. על המפרסם להוכיח שהדברים שפורסמו, אמת הם, על מנת להקים הגנת "אמת בפרסום".
כמו כן, חייבים להתקיים עקרונות העניין ציבורי ותום הלב. כלומר, ידיעה שלילית שעסקה בנושא שאין בו כל עניין ציבורי, ואין אינטרס ציבורי בפרסומה והבאתה לידיעת הציבור, מסכנת את מפרסמיה בחשיפה לתביעת לשון הרע. עיקרון תום הלב קובע בין היתר כי ידיעה שפורסמה מכוונת זדון לפגוע באישיות מסוימת ולהזיק לה, איננה לגיטימית.
חשוב לדעת שהאחריות על פרסום בכלי תקשורת, היא נרחבת ואינה סלחנית, וחולשת הן על העיתונאי שחתום על הידיעה, הן על עורך המהדורה והן על העורך הראשי או המו"ל באותו כלי תקשורת. עם זאת, לרוב מקובל שכלי התקשורת משלם פיצויים לנפגע מלשון הרע, ולא העיתונאי החתום על הידיעה, אם כי ניתן לראות בכך פגיעה בשמו של העיתונאי ובאמינותו הציבורית.
ומה באשר לפרסום ברשתות חברתיות? תחום זה הוא חדש יותר בעולם המשפט והוא מוסיף להתפתח יותר ויותר במסגרת הפסיקה ותיקוני חקיקה. חשוב לדעת שקבוצות פייסבוק הוכרו בפסקי דין ככלי תקשורת של ממש, ועל כן מנהלי הקבוצות נחשבים למעשה לבעלים ו/או לעורכים של כלי תקשורת. מתוך כך, לאותם מנהלים יש אחריות משפטית על התכנים המתפרסמים בקבוצתם, במיוחד אם מבחינה טכנית המנהלים עוסקים בפרסום, בסינון או במחיקה של תכנים, דבר שמחזק את אחריותם על ידיעות שכן זוכות בפרסום. כמובן, אין בכך כדי להסיר אחריות מהכותב המקורי של הפוסט או של התוכן אשר הובא לפרסום בקבוצה.
במציאות זו ועל רקע ריבוי הרשתות החברתיות וכלי התקשורת, אין זה מפתיע שחברות ביטוח החלו להציע לחברות מדיה פוליסות ביטוח לכיסוי מקרים עתידיים של תביעות לשון הרע. יחד עם זאת, ההגנה הטובה ביותר היא היכרות עם החוק והיצמדות לנורמות של פרסום מידתי, ענייני, המתבסס על מידע מתועד ואמין.
https://obiter.co.il/lawyer/%d7%93%d7%a8-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90-%d7%a2%d7%95%d7%93/
