בית משפט השלום בתל אביב דן לאחרונה בתביעה של אישה בת 29, שתבעה את שירותי בריאות כללית, על צלקת שנותרה בידה הימנית, שנגרמה לטענתה בעת שהותה בבית החולים השרון בפ"ת, כאשר נולדה כפגה בניתוח קיסרי. התובעת טענה להתרשלות בית החולים כלפיה בטיפול באמה או בה, שגרמה לנזק.
כללית טענה מצדה כי הזמן הרב שעבר מאז לא מאפשר לה לאתר עדים רלוונטיים מטעמה, ולחלופין הכחישה את ההתרשלות המיוחסת לה בפעולות שהובילו להיווצרות הצלקת.
התובעת נולדה בשנת 1989 במהלך השבוע ה-33 להריונה של אמה, באמצעות ניתוח קיסרי, כשהיא במשקל נמוך ביותר של 1,020 גרם. כיום התובעת היא רוקחת במקצועה, נשואה ואם לתינוק בן פחות משנה. על גב ידה הימנית ניכרת צלקת ברורה לרוחב גב היד שאורכה כ-4.5 ס"מ ורוחבה משתנה.
המומחה הרפואי מטעם שני הצדדים ייחס לה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. לטענת התובעת הצלקת גורמת לה כבר מאז ילדותה כאבים ומגבלות בפעולות מסוימות, ופגיעה בכושר עבודתה.
בכתב ההגנה הכחישה כללית קיומו של קשר סיבתי בין נזקיה של התובעת, המוכחשים לעצמם, לבין הניתוח הקיסרי ויילוד אמה, וטענה כי ככל שנגרמו נזקים כלשהם לתובעת, הרי אלו תוצאה של פגם או מום עוברי או תאונה או מצב רפואי בסיסי של התובעת, שאין בינם לבין הניתוח שעברה אמה כל קשר. עוד טענה כי הניתוח והטיפול שניתן לתובעת בוצעו באופן מקצועי, מיומן ואמין.
המומחה מטעמה של כללית הפנה לכך שרק בשנת 2003, כלומר כ-14 שנה לאחר הלידה, נמצא רישום ראשון על צלקת. מה שמלמד, לדעתו, שהצלקת לא הפריעה לתובעת, ועל כן לא הוזכרה עד גיל 14. עוד לדעתו, המנתח הפלסטי שהחליט לנתח את הצלקת בגיל 14 טעה ורק גרם להחמרתה.
"אין צורך לחבוש"
התביעה התבררה בפני השופט משה תדמור-ברנשטיין. את התובעת ייצג מירון קין ואת כללית ייצג עו"ד חסן דבאח. השופט אמר בפתח דבריו כי מצא לקבל את התביעה מכוחה של הצלקת, והשווה אותה ל"צלקתו של אודיסאוס" מהמיתולוגיה היוונית. לדעת השופט יש בעצם קיומה של הצלקת כדי לספק את המסגרת והתשתית לסיפור פציעתה של הפגה. סיפור שנפקד ממסמכי בית החולים.
השופט ציין כי במסמכי הלידה קיים תיעוד לדקירה ולחתכים בילודה, אך לא מצוינת במפורש פגיעה בידה. כשבועיים לאחר מכן, נרשם כי – "יש לחבוש את היד עם משחת סילברול", ויום לאחר מכן – "הפצע ביד יבש. אין צורך לחבוש". אין במסמכי בית החולים אזכורים נוספים של "הפצע" או הטיפול בו. לפי המסמכים, השחרור של הפגה מבית החולים היה רק כחודש וחצי מאוחר יותר. גם במסמכי השחרור מבית החולים לא נרשם קיומה של צלקת בידה של הפגה במסמכי השחרור.
מוזמנים לעשות לייק לדף הפייסבוק של 'אוביטר'
השופט מצא כי עדותה של התובע אמינה, "זאת, בין היתר, באשר הישירה מבט, התעקשה על גרסתה, ולא התרשמתי שהיו בעדות ניסיונות ליצור יש מאין. לא הכל התובעת זוכרת, אך היא בטוחה שמאז שהיא זוכרת את עצמה היתה שם על גב ידה הימנית – הצלקת".
בית החולים לעומת זאת, לא ידע להצביע על מסמכים רפואיים שיש בהם כדי ללמד שיכול שהפצע או הפציעה שגרמו לצלקת מקורם מתאונה או מקרה מאוחר לשהות התובעת בבית החולים. מאחר ואין מסמכים, השופט מציין כי קיימות אין סוף אפשרויות להיווצרות הפצע שהוביל לצלקת, אך קיימות שלוש אפשרויות שהוא מוצא שיש לגביהן ראשית ראיה – הראשונה, חתך שנגרם בעת הניתוח הקיסרי או בהוצאת הילודה, ותיעוד של זה קיים במסמכי בית החולים. אפשרות שנייה היא פציעה שקשורה לעירוי שקיבלה כפגה, ואפשרות שלישית היא כוויה. את האפשרות השלישית מצאה התובעת מהשימוש במשחת סילברול, שמשמשת לכוויות.
השופט קבע כי, "אני מתרשם שבמסמכים, שמועדם כשבועיים לאחר הלידה, ניכרים שוליו של מאבק בפצע או בפציעה שהחלו קודם לכן. השימוש בסילברול, בנסיבות, מעלה תמיהה, כל זאת, כשברקע, שבועיים קודם לכן, תיאור של פציעות שנותרו לאחר הלידה בניתוח קיסרי".
בסיכומו של דבר, קיבל השופט את התביעה כאמור, והעמיד את גובה הפיצוי על 85 אלף שקלים. אלא שמהסכום הזה יש לנכות 25% בגין החמרה בניתוח הפלסטי שביצעה התובעת, ולכן הסכום שקיבלה בסופו של דבר עמד על 63,750 ש"ח. בנוסף, תשלם כללית עבור הוצאות משפט ושכר טרחה סך של 18,000 ש"ח.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
