התובעת, שגילה מעל 80 שנה, עלתה לישראל לפני 30 שנה וניהלה את חשבונה בסניף בנק לאומי בגבעתיים במשך 27 שנים. במהלך שנים אלה לא התנהלה התובעת עם פנקסי המחאות, או כרטיסי אשראי, או חשבון באינטרנט. לדבריה, היא נהגה להגיע מידי שלושה חודשים לסניף הבנק ולהוציא כסף במזומן למחייתה השוטפת.
בשל אסון שפקד אותה, היא הסתגרה בביתה למשך כחודשיים ולאחר מכן הגיעה לסניף הבנק על מנת למשוך מחשבונה כסף. באותו מועד נמסר לה שחודש לפני כן "הגיע מישהו לקופת הסניף ומשך מחשבונה 9,000 ₪ במזומן".
על פי התביעה, היא לא היא ביצעה את פעולת משיכת הכסף, והוסיפה שהחתימה על גבי טופס ביצוע הפעולה אינה חתימתה. הקשישה פנתה לפקידים בסניף, ואלה, לדבריה, מסרו לה שאין צורך להגיש תלונה במשטרה וכי העניין ייחקר על ידי מחלקת הביטחון של הבנק.
כחודש מאוחר יותר, זומנה התובעת לסניף הבנק, וחתמה בפני קצין הביטחון, "פעמים רבות", וזה מסר לה שהחלטת הבנק תישלח אליה בדואר. כעבור מספר חודשים הודיעו לה כי דוחים את דרישתה. עוד באותו יום פנתה הקשישה למשטרה להגיש תלונה, ושם סגרו את התיק כעבור חודש בנימוק: עבריין לא נודע. הקשישה לא ויתרה, אולם גם ערר שהגישה לפרקליטות המדינה נדחה. במכתב תשובה של הפרקליטות נמסר ש"כאשר פנתה המשטרה לקצין הביטחון של הסניף התברר כי סרטוני מצלמת האבטחה מיום האירוע כבר נמחקו".
הבנק, שביקש לדחות את התביעה טען כי נערכה בדיקה ונמצא שפקידת הבנק זיהתה את התובעת "ממשיכות קודמות בסניף", משיכת סכום הכסף תאמה לדפוס משיכות קודמות של התובעת מחשבונה, ולא הייתה חריגה וכן התביעה הוגשה כמעט שנתיים לאחר קרות האירוע ובשל כך נגרם נזק ראייתי שכן במצלמות האבטחה בסניף ניתן היה לראות שהתובעת היא זו שביצעה את משיכת הכספים. על כך הגיב השופט ברקאי: "כבר מיד ייאמר שבפועל צילומי האבטחה לא נשמרו בסניף אף במועד הרלוונטי לפניית התובעת, כך שלא השיהוי בהגשת התביעה גרם למחיקתן".
השופט ברקאי קבע לבסוף כי בסופו של יום עומדת בפניו גרסתה של התובעת אל מול גרסת הבנק, והורה לבנק לשלם לה סכום של 9,104 שקלים וחייב את הבנק בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בעשרים אלף שקלים. "אין כל ראיה חיצונית התומכת בגרסת הבנק. לא צילום מזמן אמת, לא אימות של מומחה לכתב יד – בניגוד לאשר ניתן היה להבין מכתב ההגנה. לא ראיה לכך שתעודה מזהה כלשהי של התובעת הוצגה ולא כל ראיה אחרת", כתב השופט ברקאי בהחלטתו והוסיף: "עדותה של התובעת הייתה נרגשת ולעתים אף כללה האשמות – אך לאורך כל עדותה עמדה על דעתה שלא היא זו שמשכה את סכום הכסף. עמדתה החד משמעית אף עמדה בחקירה הנגדית, וזו לא גילה כל היסוס לחזור ולהדגיש שהיא לא משכה דבר ושהיא לא חתומה על מסמך משיכת הכספים. העדות העקבית והחד משמעית, יחד עם חיזוקים נוספים, מביאים לקביעה לפיה יש לתת אמון בדברי התובעת ולקבוע שהיא לא משכה את הסך של 9,104 ₪ שנמשך מחשבונה"
_______________________
