חברת הטקסטיל, טענה כי חויבה בגין היטלים שונים, אשר לא הועברו על ידי חברת שירותי ההובלה הימית לצד שלישי.
על פי התביעה, חברת ערד העוסקת בייצור של מגבות, כלי מיטה ומוצרי טקסטיל ומייצאת את מוצריה לארה"ב ואירופה, השתמשה ועדיין משתמשת, גם בשירותי הובלה ימית של חברת MSC ישראל. חברת ערד טענה כי חברת ההובלה חייבה אותה בגין שירותי ההובלה הימיים בהיטלים שונים, מעבר לדמי ההובלה של המטענים באוניה, אשר היו אמורים לשקף תשלומים לצדדים שלישיים שונים, לרבות לנמלי הטעינה והפריקה של מטעניה. בדיעבד התברר כי ההיטלים שנגבו ממנה לא שולמו לאותם צדדים שלישיים ולכן היא זכאית להשבתם. חברת ערד טענה בתביעתה כי MSC ישראל פעלה כלפיה במרמה ובהטעיה וגרפה לכיסה כספים שלא הגיעו לה תוך עשיית עושר ולא במשפט. סכום התביעה הועמד על סך של מעל 4 מיליוני ₪ ולגישת ערד, תביעה זו היא סנונית ראשונה, בטרם יוגש מפל של תביעות נוספות כנגד מובילים ימיים אחרים, על גבייה שלא כדין של התשלומים הנלווים להובלת מכולות בדרך הים.
לטענת MSC ישראל על בית המשפט היה לדחות את התביעה על הסף בעילה של העדר יריבות, שכן היא משמשת כסוכנת בישראל של המוביל הימי ואינה באה בנעליו לעניין הגשת התביעה. לטענתה, הגשת התביעה נגדה היא ניסיון להתחמק מהליך בוררות בניו-יורק ומהחלת דיני אותה מדינה על פי תניית בוררות שנקבעה בהסכמי ההובלה עליהם חתמה התובעת.
לגוף העניין טוענת MSC כי חברת ערד, מנסה בתביעתה זו לשנות סדרי עולם בעולם הספנות. לטענתה, קבלת התביעה תוביל "להשלכות רוחב הרסניות לעולם הספנות" שכן מעולם לא נקבעו התשלומים הנלווים לדמי ההובלה על בסיס של החזר הוצאות אלא כסכום גלובלי המשקף מחיר תחרותי של הובלה ימית בעולם הספנות הקווית. MSC טענה, שאף לו רצתה, לא יכלה לתמחר את החזר ההוצאות בגין מטען ספציפי שכן היא מחויבת על ידי הנמלים בגין כלל המכולות בהפלגת האונייה ולא בגין מכולה ספציפית.
השופטת סרוסי, דחתה כאמור, את התביעה על כלל חלקיה, הורתה לחברת ערד לשלם 40 אלף שקלים הוצאות משפט וקבעה, תוך קבלת עמדת MSC, כי ההיטלים הנלווים בהם חויבה חברת ערד לא נועדו לצורך החזר הוצאות ולכן אין בסיס לטענתה כי היא זכאית להשבתם ככל שיתברר כי לא שולמו בפועל לנמלים או לצדדים שלישיים. נקבע כי ההיטלים(Terminal handling charge ,Panama Canal Surcharge) נקבעו בסכומים קבועים שאמורים לשקף את דמי הטיפול של המוביל הימי במכולות בנמלי הטעינה והפריקה ובגין המעבר בתעלת פנמה, על בסיס גלובלי ומשוקלל. בכל הנוגע לטענת חברת ערד כי חויבה בכפל סכום דמי ניטול (דמי סוורות) בגין מכולות שטעון שיצאו ממפעלה בירדן לנמל חיפה ומשם הובלו לארה"ב, נקבע כי לא הוכח כי עמדה בפועל בתשלום דמי הניטול בישראל ומכל מקום טענותיה נדחו על רקע הסכמות ספציפיות שהושגו בזמנו בינה לבין MSC.
