עו"ד ערך צוואה פסולה, בית הדין הסתפק בעונש קל

השופט אביגדור דורות מבית המשפט המחוזי בירושלים, דן לאחרונה בערעורם של שני עורכי דין העובדים יחד, שהורשעו בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.
המקרה החל בשנת 1990 כאשר אלמנה ללא ילדים ערכה צוואה בה ציוותה להוריש את כל רכושה לאחיה ובנו, והפקידה את הצוואה בבית המשפט המחוזי. בשנת 2007, בהיותה בת 85, הגיעה האלמנה למשרד של עורך הדין המורשע, שם ערכה לה עורכת הדין המורשעת, שעבדה במשרד, צוואה חדשה שביטלה את הצוואה הישנה.
במסגרת הצוואה השנייה הורישה המנוחה שליש מרכושה לאחיה ובנו, שליש לאישה נוספת ואת השליש הנוסף לאשתו של עורך הדין. עורכת הדין ועובדת אחרת במשרד חתמו על הצוואה החדשה כעדים.
שנה לאחר מכן הלכה לעולמה האלמנה, ומיד לאחר מכן הגיש עוה"ד בקשה לקיום הצוואה השנייה. את הבקשה הגיש בשם האישה הנוספת ולא בשמה של אשתו. אחיינה של המנוחה הגיש התנגדות לבקשה זו. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קיבל את ההתנגדות, דחה את הבקשה לקיום הצוואה השנייה, הורה על ביטולה, ועל קיום הצוואה המקורית.

השפעה בלתי הוגנת

בפסק דינו ציין ביהמ"ש כי הצוואה השנייה נערכה זמן קצר לאחר שהשתחררה מאשפוז בשל מחלת הסרטן בה חלתה, וכאשר היא תחת השפעה בלתי הוגנת ובמצב פיזי ירוד. כשיצאה מהניתוח הייתה אדם מפוחד, תלותי ומוגבל. בנוסף לקתה בעיוורון שלא אפשר לה לקרוא מסמכים. ביהמ"ש ציין כי, "בזמן עריכת הצוואה שלטה רעיית המערער (אשת של עוה"ד) במנוחה בצורה מלאה בניגוד לרצונה של האחרונה".
בית המשפט הטיל ספק האם פרטי הצוואה אכן נמסרו לעורכת הדין על ידי המנוחה, נוכח העובדה כי כל ההליך נמשך חצי שעה בלבד. עוד הוסיף ביהמ"ש כי ספק אם עורכת הדין ביררה את רצונה של המנוחה והבנתה את משמעות הצוואה השנייה בטרם החתימה אותה עליה.

מוזמנים לעשות לייק לדף הפייסבוק של 'אוביטר'

בית המשפט הוסיף כי עריכת הצוואה השנייה מעוררת שאלות אתיות לא קלות, וכי עורך הדין בעל המשרד, שאשתו היא הנהנת מהצוואה, היה מודע לבעיות האלה ואף ניסה לגמדן בכך שהגיש את הבקשה לקיום הצוואה באמצעות האישה הנוספת ולא בשם אשתו.
לאחר פסק הדין הוגש נגד שני עורכי הדין קובלנה לבית הדין המחוזי המייחסת לשניהם עבירות של ניגוד עניינים, אי שמירה על כבוד המקצוע, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, וכנגד עורכת הדין בלבד ייחס כתב הקובלנה גם עבירה של חוסר נאמנות ומסירות ללקוח.

ראיה לכאורה

 בית הדין קיבל את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה כראיה לכאורה בהליך המשמעתי, וקבע כי יש להרשיע את שני עורכי הדין בעבירות המיוחסות להם. בית הדין לא קיבל את טענות עורך הדין כי לא ידע אודות עריכת הצוואה ולמד על כך רק בדיעבד. בית הדין ציין כי קביעותיו של ביהמ"ש לענייני משפחה לפיהן המנוחה הייתה במצב פיזי וקוגנטיבי קשה מטים את הכף לעבר המסקנה כי החתמת המנוחה במשרד לא הייתה מעשה ספונטני, אלא תוצאה של תכנון מוקדם בידיעתו של עורך הדין, שאף דאג שלא להימצא במשרד במועד הגעתה.
בית הדין הטיל על עורך הדין עונש של השעיה על תנאי למשך 36 חודשים למשך 3 שנים וכן הוצאות לטובת לשכת עורכי הדין בסך 2,500 ש"ח. על עורכת הדין הוטל עונש נזיפה וכן גם עליה הוטלו הוצאות באותו הסכום.

על הכרעה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי, שם נחלקו הדעות של חברי בית הדין בין דעת הרוב לפיה נדחה הערעור ובין דעת המיעוט שסברה שיש לבטל את פסק דינו של בית הדין המחוזי ולזכות את עורכי הדין. נקבע כי בעת עריכת הצוואה הייתה עורכת הדין מודעת כי אשתו של עורך הדין הינה מוטבת בצוואה וכי בנקודת זמן זו היא פעלה מתוך ניגוד אינטרסים בין מעסיקה ובין המנוחה.
על פסק דינו של בית הדין הארצי, הוגש כעת ערעור למחוזי, בו דן כאמור השופט אביגדור דורות. בערעור טענו עורכי הדין כי קביעתו של בית הדין לפיה יש אינטרס ורצון טבעי של כל עובד כלפי המעסיק אינה מבוססת ומסקנה זו פוגעת במעמדו של עורך דין שכיר במשרד עורכי דין.
עוד טענו כי שגה בית הדין שנתן משקל לטענה כי הפרת סעיף 35 לחוק הירושה מהווה עבירה משמעתית. עוד נטען כי בתי הדין טעו כאשר נתנו משקל לפסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה, שהוא הראיה היחידה שהוגשה נגדם. מבחינת גזר הדין, טענו כי היה על הערכאות קמא להתחשב במכלול הנסיבות ובראשם חלוף הזמן והעבר המשמעתי של עורכי הדין, ולקבוע כי אין מקום להטיל עונש.
לטענת ועדת האתיקה, שהיא המשיבה בערעור, על פי ההלכה פסק דין שניתן במסגרת תובענה אזרחית יכול לשמש כראייה לאמיתות תוכנו במסגרת הליך משמעתי. במקרה שלפנינו, טענו, לא רק שהייתה הצדקה לאמץ את הממצאים שנקבעו בביהמ"ש לענייני משפחה, אלא גם עורכי הדין לא התנגדו להגשת פסק הדין כראייה.
לעניין העונש טענה הועדה כי אין מקום להקל בעונשים שהושתו על עורכי הדין. "בית הדין המשמעתי הארצי קבע בענייננו כי העונשים שנפסקו בעניינם של המערערים הם קלים ואילו היה מוגש ערעור על קולת העונש סיכוייו להתקבל היו גבוהים".
עורכי הדין ביקשו להוסיף ראיה, והיא הקלטה של ראיון רדיו עם ראש לשכת עורכי הדין שהתקיים לאחר פסק דינו של בית הדין הארצי ובו אמר כי רק הלקוח יכול להתלונן על ניגוד עניינים, ובהעדר תלונת הלקוח אין מקום להעמדה לדין משמעתי.

"ניגוד עניינים זועק לשמיים"

השופט פתח ואמר כי הוא אינו סבור כי טעה בית הדין במסקנתו כי יש להרשיע את עורכי הדין. השופט קיבל את טענת הועדה לפיה פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה התקבל כראיה ללא התנגדות מצד עורכי הדין, אשר אף התייחסו לתוכנו במסגרת סיכומיהם בבית הדין. "בהעדר התנגדות לקבילות פסק הדין, לא הייתה מניעה לקבלו כראיה ואין למערערים להלין אלא על עצמם".
עוד הוסיף השופט כי צדק בית הדין הארצי במסקנה לפיה עורכי הדין פעלו בניגוד עניינים. "אשר למערער, שהגיש את הבקשה לקיום הצוואה לבית המשפט לענייני משפחה, ברור כי עמד במצב של ניגוד עניינים, מקום שרעייתו הייתה אף היא הזוכה על פי אותה צוואה. נראה כי ההחלטה להגיש את בקשת קיום הצוואה בשם א' ולא בשם רעייתו הייתה ניסיון להרחיק עצמו מניגוד העניינים הזועק לשמיים".
לסיכום דחה השופט את עיקר הערעור, אך נדרש רק לעניין העונש. לדעת השופט 36 חודשי השעיה על תנאי שהושתו על עורך הדין זה עונש בלתי סביר ויש בו סטייה מתכלית הענישה המשמעתית. "ראוי בעיני לצמצם את תקופת ההשעיה המותנית בביצוע עבירות בעתיד, כך שעונש ההשעיה המותנה יקוצר ל-12 חודשים".
לפסק הדין המלא לחצו כאן