הנתינה הזרה, מהפיליפינים, נכנסה לישראל בהיותה בת 33 באשרת עבודה. בכל עת שהותה בישראל המערערת סעדה נכה צה"ל, עד לפטירתו לפני ארבע וחצי שנים. במהלך השנים היא יצאה מתחומי מדינת ישראל ארבע פעמים לתקופה שבין חודש לחודשיים. היא התייתמה מאביה בגיל מוקדם. אמה שהתגוררה בפיליפינים נפטרה ויש לה אחות המתגוררת בלונדון, עמה היא משוחחת בתדירות שבועית ואח שעובד באניה ואח נוסף המתגורר בפיליפינים שעמו אין לה קשר.
היא פנתה בבקשה להסדרת מעמדה מטעם הומניטרי וזאת נוכח הקשר שנקשר בינה לבין משפחתו של המנוח, השתקעותה בישראל והפיכת ישראל למרכז חייה, והיחלשות הקשר בינה לבין מדינת מוצאה. .מיד בעת הגשת הבקשה נערך לה ראיון בו היא סיפרה כי היא מתגוררת בבית האלמנה. לדבריה הייתה שולחת כסף לפיליפינים עד לפטירת אמה. ההסבר שלה לרצונה להישאר בישראל היה: "פה בית שלי, אין לי משפחה בפיליפינים. אם הייתה לי אמא חצי חצי אבל אין אמא". היא הבהירה כי בכוונתה לגור בבית האלמנה "זה כמו בית שלי". נוסף על כך נרשם בעת הראיון כי האלמנה, של נכה צה"ל בכתה ואמרה שהיא רוצה שהמערערת תישאר בביתה וטענה "שהיא כמו הבת שלי", וכן שהנתינה הזרה לא בנתה לעצמה חיים ובית כי הייתה עם המנוח. דברים דומים אמר גם הבן תוך שציין כי צוואתו הלא כתובה של אביו הייתה רצונו שהמערערת תוכל להישאר בישראל.
לאחר הראיון נידחתה בקשתה מספר פעמים הנימוק שניתן היה כי "לא נמצאו טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד בארץ" גם .בית הדין מצא כי אין להתערב בהחלטה, "גם אם ניתן היה לקבל החלטה אחרת", שכן ההחלטה שהתקבלה עומדת במתחם הסבירות ובית הדין אינו מחליף את שיקול דעתם של הוועדה ושל המנכ"ל. הוא ציין כי הוא ער לכך שהמערערת שוהה בישראל מעל 16 שנה וכי ככל שהשהות בישראל ארוכה יותר, כך באופן טבעי מעמיקה הזיקה. עם זאת הוא קיבל את עמדת המדינה לפיה אין בעצם השהות הארוכה כשלעצמה כדי להצדיק מתן מעמד הומניטרי.
השופט דראל, כאמור קיבל הערעור והורה לתת לה מעמד בישראל. "לעובדת הזרה לא נותרו במדינת המוצא קרובי משפחה שכן שני הוריה נפטרו בינתיים ובן המשפחה היחידי בפיליפינים הוא אחיה שאין לה קשר עמו. לא ראיתי כל נימוק המצדיק לפקפק באמינותה של המערערת. הדברים חזרו על עצמם בראיונות ובמכתבים, נסיעותיה לפיליפינים היו ספורות והעברת הכספים פסקו לאחר פטירת האם. מכאן, שאין למערערת כעת כל זיקה לפיליפינים", כתב השופט דראל והוסיף: "בין המערערת לבין משפחתו של המנוח נרקם קשר ייחודי ושונה, שהוא חריג ויוצא דופן. מדובר בקשר קרוב עם האלמנה שנותרה לבד ובקשר של יחסי אח-אחות עם ילדי המנוח והאלמנה כאשר הבן הצעיר גדל למעשה עם המערערת. במקרה זה הונחו לפני המשיבה שורה ארוכה של מכתבים מאת בני המשפחה המתארים את הקשר האמור תוך מתן דוגמאות. מצאתי לנכון להביט על הדברים מנקודת מבט נוספת – המבקשת לראות את הייחוד שבבקשות למתן מעמד למי שעבדו בישראל בסיעוד משך שנים ארוכות".
