הרופא כינה את מטופליו "לא שפויים" – ונתבע בלשון הרע

רופא משפחה מחיפה נתבע על ידי אחד ממטופליו, בטענה שכינה אותו ואת אביו המנוח כ"לא שפויים", בשיחה שניהל עם אחיו של המטופל. לטענתו כתוצאה מכינוי זה נגרמה עגמת נפש קשה לו ולמשפחתו, והחמור מכל הוא שהרופא לא התנצל.
הרופא טען כי במסגרת הטיפול הרפואי שנתן למנוח, שסבל מקשיים נפשיים ומחלות רבות, עבר המנוח לטיפול רופא אחר. לכן, לטענתו, נחסמה בפניו האפשרות להנפיק לו את המרשמים לתרופות. באשר להתבטאות בשיחה, טען כי הביע את תסכולו ואת דאגתו למנוח, על רקע הטיפול הלקוי שנתנו לו בני משפחתו. לטענתו דבריו נאמרו בגדר הבעת דעה במסגרת תפקידו כרופא על תפקוד בני המשפחה בטיפול, ולכן עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע.
לכתב התביעה צירף המטופל את תמליל השיחה בין אחיו לבין הרופא.
"הרופא: אתה צריך לבוא ולשאול, אבא שלך לא עצמאי, אתה מבין את זה?".
האח: "כן, אני מבין את זה".
הרופא: "למה יש אפוטרופוס, כשבן אדם לא שפוי, הוא לא שפוי".
האח: "נכון, חשבתי שאח שלי".
הרופא: "וזה".
האח: "לוקח אותו ומטפל בו ואני יכול לסמוך עליו".
הרופא: "מי, אח שלך? הוא גם לא שפוי, סליחה".
האח: "אני…"
הרופא: "הוא לא שפוי".
האח: "אתה יכול לכתוב לי את זה שהוא לא שפוי?"
הרופא: "לאח?"
האח: "כן".
הרופא: "לא, הוא לא מטופל שלי".
הרשמת הבכירה גילה ספרא – ברנע, קבעה כי אכן הוכח כי מדובר ב"פרסום" כמשמעותו בחוק לשון הרע. השופטת הוסיפה כי כעת יש לבחון מה נאמר באותה שיחה, תוך הבחנה מה ההקשר בו נאמרו האמרות. לדעת השופטת אין מדובר באמרה המגיעה לכדי עוולת לשון הרע ולא ניתן ללמוד על כוונה לבזות את המנוח או את בנו.
"ניכר כי הביטויים לא נאמרו במסגרת שיחת חולין או השמצה, אלא שהנתבע ביקש להביע עמדתו בפני האח, לפיה התובע אינו מתאים לשמש כאפוטרופוס למנוח. יתרה מכך, ניכר כי דברי הנתבע על המנוח לא נאמרו על דרך הסתם, אלא לאור היכרותו את המנוח כרופא המשפחה במשך 20 שנה".
עוד הוסיפה הרשמת כי לא הוכח לה כי הדברים נאמרו על ידי הרופא מתוך סיבה או מטרה לפגיעה או לכל דבר אחר שאינו לצורך הבעת דעה רפואית בקשר לתפקודו של התובע כאפוטרופוס. "בנסיבות בהן נאמרו הביטויים בתיק, ומשלא הובאה בפניי ראייה כי נאמרו דברים או הוטחו בתובע ביטויים או אמירות מעבר לביטויים בשיחה שפורטה בתמלול, לא ניתן אלא לראות בדבריו של הנתבע כביטוי אשר יש בו כדי הבעת דעה ביחס לטיפולו של התובע ומשפחתו כלפי המנוח, מתוך דאגה לו".
לאור זאת דחתה הרשמת את התביעה וחייבה את המטופל לשאת בהוצאות הרופא.
לפסק הדין המלא לחצו כאן