לפני חצי שנה הגעתי לבית המשפט לטעון לעונש. תסקיר שחור (שלישי כבר). הנאשם לא לוקח אחריות, מסרב לטיפול, מטיל את האשמה על צדדים שלישיים.
סלולה לנאשם הדרך לכלא.
׳מה זה׳? אני שואל את הנאשם, ׳אמרתי לך להתחרט, לקחת אחריות, לגלות אמפטיה לקורבן. תראה איזה תסקיר מגעיל הבאת לי, איך אני יכול לעבוד עם זה׳?
׳היא שונאת אותי, המנוולת הזאת׳, מסביר לי הלקוח על קצינת המבחן, ׳לא משנה מה אני אומר לה, היא תוקפת אותי. אין לי כימיה איתה׳.
אני רואה שהנאשם לא מוכן להכנס עדיין לכלא, יש לו הרבה סידורים בחוץ.
בתיק היו הרבה דחיות וכבר קיבלנו כמה אזהרות ועצבים מהשופט. ישבנו ואימצנו את מוחנו בסדרת תרוצים איך לקבל עוד דחיה. אולי נבקש עוד תסקיר משלים, היו כבר שלושה, אולי נבקש להביא מסמכים רפואיים, כבר ביקשנו והוזהרנו שנקבל הוצאות. בקיצור, המצאנו עוד כמה תרוצים ובאנו לשופט לחטוף צעקות ונזיפות.
הנאשם אומר לי, ׳אם אתה מצליח לקבל עוד דחייה, אתה מקבל בונוס של עשירייה על כל חודש נוסף, כי יש לי פרוייקט גדול שאני חייב לסיים׳.
אני נכנס לאולם חדור מוטיבציה.
׳או טוב שהקדמת מר שקלאר׳, מאיר אלי פניו השופט.
אני מבולבל, מה מקור השמחה הפתאומית לבואי. מכין את טיעוני ותרוציי לחטוף עוד גערות.
׳אני חייב לצאת להלוויה׳, מעדכן השופט, ׳הודיעו לי ברגע האחרון, אני ממש מצטער, אני יודע שבאתם מוכנים לטעון לעונש היום והיו המון דחיות, אבל אין ברירה׳, הוא מתנצל.
אני מזעיף פני, בליבי שיר מזמור.
׳אוי אדוני, שוב דחיה, כמה אפשר, הנאשם כבר רוצה לגמור עם זה, הוא סובל מעינוי דין, אין לו חיים, באנו היום מוכנים עם כל העדים והראיות לעונש׳, אני נוזף בשופט, קורץ בקטנה לנאשם שבקושי מסתיר את צחוקו.
השופט חש נזוף, ׳אתה צודק מר שקלאר, אני ממש מתנצל אבל אין ברירה, חייב לצאת מייד׳.
השופט נראה לחוץ. אין לו זמן. הוא מביט בשעונו, כנראה מאחר.
׳אם כך כבודו׳, אני מחליט ללכת על גדול, ׳אני מבקש תסקיר משלים. קצינת המבחן לא בדקה את המסמכים ששלחנו לה ולא התייחסה אליהם, אנחנו צריכים דחייה לחצי שנה לסיים את הליכי הטיפול, זה חשוב לשיקומו של הנאשם׳.
׳איזה טיפול? כבודו הוא עוד לא התחיל שום טיפול׳, צועק התובע.
׳קיבלת׳, מזדרז השופט להסכים, בלי לשעות למחאת התובע, ׳ה18 לינואר מתאים לכם׳?
׳22 לינואר מתאים בדיוק כבודו׳, אני מקפיד על 6 חודשים עגולים, שלא יהיה ויכוח על הבונוס.
׳בסדר גמור, מר שקלאר, אבל קח בחשבון שלא תהיינה דחיות נוספות׳, קבע השופט.
׳חלילה כבודו, רצינו לסיים היום, אבל הלוויה יותר חשוב׳, אמרתי.
סיבוב שני
היום מגיעים לטיעונים לעונש, התחלפה קצינת המבחן, הקודמת יצאה לחופשת לידה. מתברר שעם זאת היתה ללקוח כימיה טובה. פתאום כתוב שהוא משתף פעולה, פותח את סגור ליבו, מזהה דפוסים עברייניים ומביע מוטיבציה לשיקום. ממש מהפך. קצינת המבחן ממליצה על הארכת מאסר על תנאי ו150 שעות לתועלת הציבור. נס.
׳הלקוח שלך עשה דרך מהפעם הקודמת׳, אומר לי השופט, ׳כל הכבוד. קדימה תטענו לעונש׳.
זה היה קל כנוצה. במקום שנתיים בפנים – 150 שעות של״צ !!
המסקנה היא שמותו של איש אחד, הוא חיים של איש אחר. קצינת מבחן אחת יולדת – ואיתה גם המנגינה לא לעולם נשמרת !!
אם היינו נכנסים לנהר שלפני חצי שנה, היה הלקוח נסחף עם הזרם לכלא חרמון לשנתיים בפועל. לאחר חצי שנה, אף שהאולם נראה אותו דבר, השתנה כיוון הזרימה והמים אינם אותם מים, והנהר כבר אינו אותו נהר- והזרם לקח את הלקוח שלי לחוף מבטחים !!?
הכותב עו״ד יעקב שקלאר הוא מומחה למשפט פלילי על כל רבדיו, בעל וותק של 25 שנות עבודה במקצוע, עומד בראש משרד המונה 6 עורכי דין, מרצה בבתי הספר למשפטים ובפקולטות באוניברסיטה ובהשתלמויות מקצועיות של לשכת עורכי הדין על עבודת הסניגור הפלילי, פרשן משפטי בערוצי הטלוויזיה והרדיו והתקשורת בנושאי משפט בוערים ומייצג בתיקים החשובים והמפורסמים בתחום הפלילי בכל הערכאות. עו״ד שקלאר נבחר לאחד משמונת עורכי הדין הפליליים המובילים בישראל ע״י מגזין ׳הכי טובים׳ של עיתון מעריב.
