אחד עשר עובדים אריתראים המועסקים כמטפלים סיעודיים בבית אבות במרכז הארץ, פוטרו מעבודתם לאחר שלא הגיעו לעבודה מספר ימים כחלק מפעולות המחאה של מבקשי המקלט.
לאחר ששבו לעבודתם קיבלו העובדים מכתב מהנהלת בית האבות בו נאמר להם בין היתר: "למרבה הצער, נטשת את עבודתך בבית האבות. אנו משוכנעים כי מובן לך, כי בית האבות אינו בעל כל עמדה להחליט החלטות בנושא מעמדם בישראל של אזרחי מדינתך, ועל כך "הענשתנו" (ובייחוד – הענשת דייריו המבוגרים של בית האבות) אינה מתקבלת על הדעת".
"עובד הנוטש את עבודתו ללא הודעה מוקדמת, אינו זכאי לפיצויי פיטורין, ואף חייב לפצות את המעביד בסכום של עד חודש משכורת. לפיכך, נבהיר כי אם לא תשוב לעבודתך, באופן מיידי, נראה את נטישתך כהתפטרות ונתבע ממך את הכספים המגיעים לנו".
העובדים סירבו לחתום על המכתב ולכן לא שבו לעבודה. השאלה שנדונה בבית הדין האזורי בתל אביב, היא האם הם פוטרו או התפטרו. במסגרת התביעה עתרו העובדים לקבל פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי חגים, גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוח השבועית, דמי הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה.
העובדים טענו עוד, באמצעות עורכי דינם ליאב עמר וינון אוחיון, כי תלושי השכר נערכו באופן פיקטיבי על מנת לשוות להם מראה חוקי וליצור מצג שווא של תשלום זכויות.
"עשו לעצמם דין"
בית הדין האזורי דחה את מרבית התביעה וקבע כי, "אין דין נטישת מקום עבודה שגרתי על-ידי עובדים כדין נטישת זקנים בבית אבות על-ידי המטפלים". בית הדין הבהיר כי, "התובעים עשו דין לעצמם ונטשו את בית האבות לפחות למספר ימים. לו היו נעדרים התובעים למספר שעות בהן אורגנה המחאה לרבות ההפגנה בכיכר רבין, לא היה זה בגדר נטישה, אולם חלקם הגדול של התובעים נטשו למשך 7 ימים".
בית הדין התייחס גם לעובדה כי על פי נתוני משרד הפנים לעובדים הייתה "שיטה" – הם היו מגיעים בבוקר, מחתימים אצבע, ונוסעים למשרד הפנים לצורך חידוש האשרה.
לקראת הצהריים היו חוזרים ומחתימים יציאה כאילו עבדו כל היום. בית הדין הסיק מכך כי, "התובעים הם שקיבלו שעות עבודה מהנתבעת מבלי שעבדו באותן שעות ורימו, לכאורה, את הנתבעת".
בערעור לבית הדין הארצי טענו העובדים כי הם קיבלו בפועל שכר יסוד בלבד, וכי תלושי השכר לפיהם קיבלו כמול עבור שעות נוספות – הם פיקטיביים. לטענתם שגם בית הדין עת קבע כי דו"חות הנוכחות אותנטיים. לדעת העובדים גם אם יוכח כי הדו"חות אמינים, עדיין בית האבות חייב להם סכום של רבע מיליון ש"ח.
לגבי נטישתם טענו כי שגה בית הדין עת קבע כי העובדים אינם זכאים לפיצויי פיטורים, ולא ברור כיצד הסיק מהשתתפותם בשביתת מבקשי המקלט או מסירובם לחתום על מסמך "עלום", כי נטשו את מקום העבודה.
את בית האבות ייצג עו"ד דן כ"ץ, שתמך כמובן בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען שלא נפל בו פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בית האבות הדגיש את המצב הקשה ששרר בימי היעדרותם של העובדים, כאשר לא היה מי שיטפל בקשישים.
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי יש לקבל את הערעור בשני נושאים – ביטול חיובם של העובדים בהודעה מוקדמת, ופסיקה לזכותם של שווי ההפרדות שאמורות היו להתבצע לרכיב פיצויי הפיטורים. בשאר הנושאים קבעו כי יש לדחות את הערעור.
לאחר ששקל את הראיות, קבע בית הדין כי העובדים לא עמדו בנטל להוכיח כי פוטרו על ידי בית האבות.
על אף זאת קבע בית הדין כי על בית האבות לשלם להם פיצויים, ופירט את הסכומים המגיעים לכל עובד – כמה אלפים בודדים לכל אחד.
