בית המשפט העליון קיבל את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, ודחה את בקשת הערעור של חברת "agoda" מקבוצת "בוקינג", לאחר שקבע כי ניתן לתבוע את החברה בישראל והמשפט יתנהל לפי החוק הישראלי.
נגד חברת "אגודה" הוגשה בקשה לאישור ניהול תביעה כייצוגית, בה נטען שהיא מפרה את חוק הגנת הצרכן בכך שמחירי המלונות בישראל המוצגים באתר שלה אינם כוללים את רכיב המע"מ, באופן שמטעה את הצרכנים ופוגע ביכולתם להשוואת מחירים אפקטיבית ולקבלת החלטה מושכלת לגבי העסקה. בתגובה טענה אגודה, כי תניית ברירת הדין בהסכם ההתקשרות עם הצרכנים קובעת שהדין שיחול על העסקה הוא הדין של מדינת סינגפור, שם נמצאים משרדיה, ולכן יש למחוק את התביעה.
ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את טענת החברה וקבע כי תניית ברירת הדין בהסכם של "אגודה" היא תנייה מקפחת בחוזה אחיד, וחוק הגנת הצרכן הישראלי חל על הסכסוך בין הצדדים. על החלטה זו הגישה אגודה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
לשמור על זכויות הצרכן
בערעור טענה, בין היתר, כי במקרים מסוג זה יש לבחון מה מיקום החברה (עובדים ושרתים) בעת ביצוע העוולה הנטענת, ומכיוון שאלו לא ממוקמים בישראל – הדין הישראלי אינו חל. כמו כן נטען, כי ההוראה שקובעת כי הדין שיחול במקרה של מחלוקת יהיה הדין הסינגפורי, מצוינת באופן ברור באתר. מאידך, התובעת הייצוגית טענה שבקשת רשות הערעור אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו לדיון בבקשות כאמור ולכן יש לדחותה.
במסגרת ההליך הוגשה עמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, בה נטען, בין היתר, כי דרישת החברה לשלילה מוחלטת וגורפת של דיני הגנת הצרכן הישראליים, מעניקה לחברות הגלובליות יתרון לא הוגן ומותירה את הצרכנים הישראלים חשופים לפגיעה. יתר על כן, חברה שמכוונת את פעילותה ללקוחות הישראלים כפופה לדין הישראלי. יש הצדקה להגן על הלקוחות הישראליים ולקבוע כי תניית ברירת הדין, המפנה את מי שהתקשר עם אגודה לדין הסינגפורי, היא תנייה מקפחת בחוזה אחיד.
כאמור, ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת היועמ"שית, וקבע כי הדין הישראלי הוא שיחול על הסכסוך. בפסק הדין ציינו השופטים עופר גרוסקופף, יעל וילנר ורות רונן, כי מדובר בחברה המפעילה אתר בעברית שמציג אתרי נופש בישראל ובעולם, ומאפשר רכישה במטבע ישראלי, מה שמעיד שהאתר מכוון את פעילותו לקהל לקוחות ישראלי.
בהתאם לכך, ללקוחות הישראלים ישנה ציפייה לגיטימית לכך שהדין הישראלי הוא שיחול על ההתקשרות שלהם עם האתר. לכן, הנטל להוכיח שאין לראות בחברה כבעלת פעילות בישראל, בהתחשב במאמצי השיווק והיקף הפעילות הכלכלית בארץ, מוטל על החברה. עוד נקבע, שתניית ברירת הדין שנקבעה בתנאי השימוש, אינה יכולה לגבור על הוראות חוק הגנת הצרכן, שהן הוראות קוגנטיות (לא ניתן להתנות עליהן) וכן שמדובר בתנייה מקפחת בחוזה אחיד – שהיא חסרת תוקף.
______________________________________________
