בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר את דינם של איסי רפאילוב בן 31 מחדרה ל-22 שנות מאסר, ואיליזיר מאירוב בן 31 מחדרה ל-14 שנות מאסר. אשר הורשעו בעבירות מין חמורות כלפי המתלוננת, קטינה בת 16, שבוצעו במלון "הים האדום" באילת ביום 12.8.20 בפרשה שכונתה "האונס באילת". רפאילוב ישלם לצעירה פיצוי בסך 200 אלף שקלים ואילו מאירוב ישלם לה פיצוי בסך 100 אלף שקלים.
בית המשפט ציין בגזר הדין: "זהו סיפור על נערה צעירה, שמחה ותאבת חיים, שבעת שבילתה עם חבריה בחופשת קיץ באילת, שתתה משקאות אלכוהוליים רבים… עד כדי ערפול חושים. איתרע מזלה של המתלוננת אשר בעת שחשה לא בטוב בשל שתיית האלכוהול ויצאה מהחדר במלון כדי להשיב את נפשה כשהיא מלווה בחברתה א', פגש בה הנאשם 2 ששיחר לטרף, ואף הביע בה עניין עוד כשפגש בה קודם לכן בבריכת המלון.
רמסו את פרטיותה, פגעו בגוף ובנפש
מכאן, בתפנית חדה ומסויטת בעלילה, הפך בילוי עם חברים לאירוע קשה ופוגעני, שבו במשך שעה עברה המתלוננת מסכת של פגיעות מיניות על ידי מספר רב של משתתפים, תוך הפרה בוטה ורמיסה של פרטיותה, כבודה והאוטונומיה שלה על גופה".
באשר למעשיו וחלקו של רפאילוב הודגש, כי בעוד המתלוננת פוסעת בקושי ונתמכת על ידי אחרים במסדרון המלון, היא "נקטפה" על ידי רפאילוב , אשר יצא למסדרון למשמע ההמולה וללא היסוס הציג מצג כוזב, כי הוא אדם בוגר בעל ניסיון במתן עזרה רפואית והוא יטפל בה ויגיש לה עזרה.
בתואנת השווא ותחת אותו מצג כוזב, הנאשם 2 הוביל את המתלוננת אל חדר 216 במלון, שם החל לבצע בה את הפגיעות המיניות הקשות, שם נרמס כבודה וחוללה פרטיותה. אותו חדר שהאנושיות והמוסר נותרו מחוץ לו, הפך בהרף עין ל "סדום ועמורה", כפי שתיאר זאת מאירוב.
מאירוב אנס את המתלוננת לאחר רפאילוב כבר עשה זאת קודם לכן, ותוך כדי כך שרפאילוב מצלם את אינוסה של המתלוננת על ידי מאירוב ומשמיע לו קריאות עידוד באמרו "תפרק אותה".
בית המשפט הדגיש, כי כל הבאים אל החדר בו חולל גופה של המתלוננת הקטינה בחרו להיכנס אליו תוך שהם מודעים לפגיעות המתחוללות בחדר, לפגיעות הקשות בפרטיותה של המתלוננת, בזכותה לכבוד כאדם וכפרט, ולא רק שאיש מהם לא עצר את הפגיעה, אלא הם השתתפו בה בצחקוקים מחוץ לחדר ובתוכו, בעשיית תנועות מגונות ביחס לקורה בחדר, כשכל אחד מוסיף כמה טיפות שמן ונוזל בעירה, למדורה. הנאשמים, בשונה מהמתלוננת, היו במצב בו הם שלטו בגופם וברצונותיהם והיו מודעים למתרחש, אך ליבם קשה, ואיש מהם לא חס עליה.
בית המשפט הדגיש, כי מסכת העבירות שביצעו הנאשמים במתלוננת, קטינה כבת 16, תוך חילול גופה וכבודה הם מהקשים שנראו בין כותלי בית משפט זה: "לא תיק אחד ולא שניים ראינו בימי חלדנו בתיקי הפשיעה החמורה שאנו שומעים יום יום, והאופן בו בוצעו העבירות בתיק זה חריג בחומרתו, בפוגענותו, בהיקפו ובמידת ההתפרקות שהייתה בו מערכים אנושיים בסיסיים של כבוד, חמלה ואנושיות".
בקביעת מתחם העונש ההולם עמד בית המשפט על רמיסתם של הערכים החברתיים אשר נפגעו מביצוע העבירות על ידי הנאשמים, ועל כך שנסיבות מקרה זה הינן חמורות במיוחד נוכח הפומביות של המעשה והאופן בו בוצעו המעשים, שיש בו משום ביטול אישיותה ואנושיותה של המתלוננת, וההתייחסות המבזה אליה כאל חפץ שמוטל על המיטה שכל כולו נועד לסיפוק יצרי הנאשמים.
"מהאירועים הקשים אליהם נחשפנו"
באשר לחלקו ומעשיו של רפאילוב הדגיש בית המשפט כי הוא דמות דומיננטית שאף ניתן לכנותו "מחולל האירוע", הוא הורשע במספר רב של עבירות יותר מכל יתר המעורבים בפרשה ושהה בחדר לאורך כל האירוע. במעשיו של הנאשם 2 ניכר גם התכנון בביצוע העבירות ובתכלול האירוע כולו על ידו, וכי הוא גורם בלעדיו לא היה מתרחש האירוע. לא היה די רפאילוב באינוסה של המתלוננת, אלא הוא אף קרא מאירוב כדי שגם הוא יאנוס את המתלוננת, ובאותה עת הוסיף חטא על פשע כאשר תיעד את מעשה האונס; בהמשך עודד נאשמים נוספים, קטינים שאותם לא הכיר קודם, להיכנס אל החדר, ואף עודד את הנאשמים האחרים לבעול את המתלוננת.
ביחס לחלקו ומעשיו של מאירוב קבע בית המשפט כי הוא נכח יחד עם רפאילוב בכל השלבים שהובילו לביצוע העבירות, כי קיימת ביניהם סימביוזה כאשר "מאירוב משמש כמעין שליחו ויד ימינו של רפאילוב שהוא המוביל, אך מאירוב מצוי איתו ונראה מחזיק אחריו בכל דבר… הם חברו יחדיו לביצוע העבירות והתנהלו כל העת יחדיו כצוות משימה מגובש שחבירתם הגדילה את פערי הכוחות אל מול המתלוננת הקטינה". לצד זאת ציין בית המשפט, כי מאירוב לא היה בתוך החדר בחלק גדול מן הזמן בו בוצעו המעשים במתלוננת.
"ההפקרות מחייבת אמירה מפורשת"
בית המשפט אף דחה את טענת ההגנה כי יש להתחשב בעובדה שהנאשמים לא נקטו באלימות כלפי המתלוננת, בקבעו: "ראשית, קשה לראות במעשיו של רפאילוב כ'בלתי אלימים', כאשר הוא כפה עצמו על המתלוננת אשר הכרתה הייתה מעורפלת והיא היתה נתונה במצב בו היא לא הייתה מסוגלת להביע התנגדות. ושנית, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מעשה האונס כשלעצמו, כפעולה נגד גופו של אדם בלא הסכמתו, הוא פעולה תוקפנית ואלימה".
בגזירת עונשם של הנאשמים בתוך המתחם התחשב בית המשפט בשיקולי הרתעת היחיד והרבים מפני ביצוע של עבירות מין, וביתר שאת עבירות מין המבוצעות בחבורה, וכלפי קטינים וחסרי ישע, תוך שקבע: "ההפקרות והחבירה יחד לביצוע עבירות מין, כשכל אחד מהנוכחים מעודד את האחר בנוכחותו, מעודד ומלבה את האש, מחייבות אמירה מפורשת, המביעה באופן ברור ומובהק את סלידתה של החברה מהתופעה של ביצוע עבירות מין בחבורה, כחלק מ"חברותא" רעילה ותפיסה מעוותת של מגע מיני ויחסי מין, תוך ניצול הכוח של החבורה אל מול חולשה או עמדה פגיעה של האחר. מעבר לעבירות ולפגיעות המיניות עצמן, הרי האופן בו בוצעו, הפומביות, האווירה של העידוד, הצחוקים, הגיחוך והביזוי שבכל אלו, במיוחד לאור המצב מכמיר הלב בו הייתה המתלוננת, מחייב אף הוא אמירה כי התנהגות מסוג זה תיענה בתגובה עונשית קשה, ומכאן החשיבות של שיקולי ההרתעה למען אחרים יראו וייראו…".
