כאשר השלום נסוג לאחור והמלחמה צצה, היא מביאה איתה סחרחורת של אי ודאויות. תחום משמעותי אחד שנישא בסערה הזו של חוסר הצפיות הוא חוזים. בין אם מדובר בחוזים מפורשים כמו עסקאות נדל"ן או בהסכמים פשוטים יותר כמו קניית מוצר או כרטיס טיסה, המלחמה עלולה להוציא את כולם מהמסלול.
חוזים מתוכננים תוך הנחת קיומם של תנאים יציבים. הם מתארים את הזכויות והחובות של כל צד, ונותנים מפת דרכים לביצוע ההסכם. עם זאת, כאשר פורצת מלחמה, היא עלולה למנוע מאחד הצדדים או משניהם למלא את חלקם בעסקה. מצב זה, המכונה סיכול חוזה, עלול להותיר את הצדדים במצב של בלבול לגבי זכויותיהם וחובותיהם.
עולה השאלה, האם עלינו לכבד הסכמי מלחמה גם אם איננו מסוגלים לעשות זאת? ואם כן, עד כמה? התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות או ישירות. הם קבורים בסבך המסובך של דיני חוזים, פרשנויות של בתי משפט ונסיבותיו הספציפיות של המקרה. זהו שדה מוקשים משפטי ואתי שדורש ניווט זהיר, מסע אליו נצא בחלקים הבאים.
תפקיד דיני החוזים
הדין החל על חוזים בעתות מלחמה הינו מורכב וחיוני כאחד. שני חוקים בולטים באים לידי ביטוי בנסיבות מעין אלה – חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970. חוקים אלה מניחים את היסוד להבנת זכויותיהם וחובותיהם של כל צד המעורב בהסכם כאשר מצב של מלחמה משבש את ביצועו.
סעיף 18 לחוק החוזים ותרופות הוא בעל חשיבות מיוחדת. סעיף זה עוסק בסיכול חוזה – מצב בו צד אחד מנוע מלקיים את ההסכם עקב נסיבות בלתי צפויות, כגון מלחמה. על פי חוק זה, הצד המפר מוגן אם לא יכול היה לדעת מראש שלא יוכל לקיים את ההסכם או למנוע את ההפרה.
עם זאת, חוקים אלה אינם מהווים מגן מובטח לצד המפר.
בתי המשפט פירשו כלל זה באופן מחמיר תוך ציון שבחבל ארץ כישראל, מלחמה הינה בגדר צפוי ולא בגדר נסיבה בלתי צפויה. לפיכך, לא ניתן יהיה להסתמך על טענה זו כטענת הגנה.
לעומת זאת, סעיף 39 לחוק החוזים נותן מעט נחמה. הוא קובע כי על הצדדים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בביצוע חוזה. על הצד הנפגע להבין את הנסיבות ולהכיר בכך שקיום ההסכם עלול שלא להיות אפשרי או שיידרשו בו שינויים בשל מצב המלחמה.
חוקים אלה, תוך שהם מעניקים הגנה מסוימת לצדדים אשר אינם יכולים לקיים את הסכמיהם עקב המלחמה, מדגישים גם את החשיבות של תום הלב, ההגינות וההסתגלות בנסיבות בלתי צפויות.
פרשנויות בתי המשפט והמעבר ל"היקף הסיכון"
הפרשנות של בתי המשפט לחוקי חוזים בעת מלחמה עברה אבולוציה משמעותית. בתחילה, המיקוד היה על הידע ויכולת הצפייה של המפר להתרחשות מצב מלחמה שעלול למנוע ממנו לכבד את ההסכם. בתי המשפט נקטו בעמדה מחמירה, במיוחד באזורים כמו ישראל שבהם מצבי מלחמה שכיחים למדי. במקומות כאלה, הטיעון של מלחמה "בלתי צפויה" לא התקבל כתירוץ משכנע להפרת חוזה.
עם זאת, לאחרונה חל שינוי בתפיסה המשפטית, תוך מעבר מדרישת ה"צפיות" לגישת "היקף הסיכון".
פרספקטיבה חדשה זו מתמקדת בשאלה האם, בנסיבות הסיכון, הצד המפר יכול היה לקיים את ההסכם או האם הוא התקיים במידה הטובה ביותר שיכול היה לקיים. היא מגלמת גישה ליברלית, פתוחה וגמישה יותר, בהלימה למגמות המודרניות בדיני החוזים. שינוי זה מכיר בכך שהשאלה אינה רק האם לצפות לאירוע מונע, אלא גם האם הצדדים התכוונו להתנות בתוצאה המשפטית של אירוע זה ולקבוע הסדר שונה ביחס לאירוע בלתי צפוי. גישה כזו, המחליפה את מבחן הסיכון במבחן הדעות, מספקת הבנה עדינה יותר של קיום חוזה במצבי מלחמה.
בואו נבחן שני תרחישים אמיתיים ששופכים אור על האופן שבו תקופת מלחמה עלולה להשפיע על הסכמים ועל האופן שבו החוק נכנס לתמונה כדי לאזן את המאזניים.
במקרה הראשון, הרקע הוא מלחמת לבנון השנייה, והצדדים המעורבים הם גן ילדים פרטי וההורים לילדים הלומדים בו.
למרבה הצער, לגן הילדים לא היה חדר מוגן. כתוצאה מכך, במהלך המלחמה, הוא נאלץ להיסגר. לאחר מכן הוא עבר למיקום מוגן יותר, אך ההורים החליטו שלא לשלוח את ילדיהם בחזרה וסירבו לשלם עבור תקופת הסגירה. בית המשפט דחה את תביעת בעל הגן, תוך שהוא מצביע על מחדלם לספק חדר מוגן, שיכול היה למנוע את הפרת ההסכם. בית המשפט הדגיש גם את חובתם של הבעלים לפעול בתום לב.
המקרה השני עוסק בביטולי טיסות במהלך מבצע צוק איתן.
חברות תעופה בינלאומיות, שניצבו בפני מצב נפיץ, נאלצו לבטל טיסות. כאן, חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בגין ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012, נכנס לתמונה, ולא הוראות חוק חוזים אחידים.
על פי חוק זה, על חברות התעופה להחזיר את כל הסכומים ששילם הנוסע או להציע תאריך טיסה חלופי. יתרה מכך, חברות התעופה מחויבות לפצות את הנוסעים על הוצאות נוספות שנגרמו, עד לסכום של 3,000 ₪ לנוסע.
שני המקרים הללו מדגימים כיצד מצבי מלחמה עלולים לשבש הסכמים וכיצד החוק מספק תרופות כדי להבטיח הוגנות. הם גם מדגישים את החשיבות של פעולה בתום לב ונקיטת אמצעי זהירות נדרשים, במיוחד באזורים שבהם קיימת אפשרות של עימות.
חובות המפר והנפגע
במורכבות של הסכמים בצל המלחמה, גם המפר – הצד שאינו מסוגל לקיים את החוזה – וגם הנפגע – זה שסובל עקב הפרת חוזה – יש חובות. מהמפר, בעודו לכאורה מוגן על ידי נסיבות המלחמה, מצופה לשקול את כל הסיכונים האפשריים בעת חתימה על הסכם. זה כולל צפייה מראש של אפשרות הסכסוך ונקיטת צעדים לצמצום הנזק, כגון קציר מוקדם עבור חקלאי באזור מלחמה פוטנציאלי. מנגד, מהנפגע מצופה לפעול בתום לב. התעקשות על קיום חוזה נוקשה למרות שינויים דרסטיים עקב נסיבות חיצוניות נחשבת לחוסר תום לב. עליו לשקול את הסיכון של המפר ואת נסיבות המקרה. הבנת חובות אלה יכולה לעזור לצדדים לנווט במבוך המשפטי והמוסרי של הסכמי המלחמה.
נוכח המלחמה, הסכמים חוזיים עלולים להפוך לשדה קרב בפני עצמם. הבנת הסבך של דיני החוזים והשינויים בפרספקטיבות המשפטיות כלפי גישת "היקף הסיכון" היא חיונית. עם זאת, אבן הפינה בניווט בשיבושים כאלה נשארת נטועה בתום לב, אמפתיה והבנה משותפת של הנסיבות יוצאות הדופן.
