הרבה ממקרי האלימות במשפחה מתחילים באיומים מילוליים ומסתיימים לפעמים ברצח, אישה שנגד בעלה הוגש כתב אישום על כך ששלח לה הודעות איום כגון "אני יירה לך בראש אם תתקרבי לקריית גת", טענה בבית משפט כי לא חשה מאוימת מכך ובית המשפט זיכה את הבעל, כאשר הוא מציין כי יש מקום לתת לבת הזוג את הזכות לשלוט בגורלה ולקבוע ממה היא חשה מאוימת.
כתב האישום ייחס לנאשם עבירת איומים, בכך שהבעל איים בפגיעה שלא כדין בגופה של זוגתו, בהודעות לטלפון הנייד, שתוכנן בין השאר היה: "זה הסוף שלך", "אני יירה לך בראש אם תתקרבי לקריית גת", "מי שיתקרב לקריית גת מת", "אני גם יתאבד", "ניפגש בעולם הבא", "ניפגש בגיהינום". למשטרה הגיעו ההודעות לאחר שהנאשם הגיע – מיוזמתו – לתחנת המשטרה. הוא ביקש להלין על כך שהמתלוננת והוריה מונעים ממנו לראות את ילדיהם המשותפים. הנאשם סיפר – שוב מיוזמתו – כי שלח לה הודעות היכולות להתפרש כמאיימות, אולם באותה נשימה גם מסר כי לא היתה לו כל כוונה לאיים.
בעוד התביעה, טענה כי הוכח כי העדה חשה פחד בשל האיום, לשיטת בא כוח , העדה לא חששה מפני הנאשם, כי הגם שנמצא אחראי למעשיו, הדברים נכתבו על רקע מצבו הנפשי המורכב של הנאשם ולא מתוך כוונה להפחיד או להקניט. בת הזוג נשאלה על ידי התובעת בבית המשפט מה הרגישה כשקיבלה את ההודעות – השיבה "האמת שכלום, אם הייתי, אם היה לי משהו אז הייתי עושה עם זה משהו, אני לא התייחסתי אליהם בכלל", המתלוננת אישרה בחקירתה הנגדית כי לעיתים כשהנאשם בהתקף מאניה הוא מקלל "אבל זה כמו כולם, זה לא משהו מיוחד". בת הזוג גם עמדה על כך שבמהלך 8 שנות נישואיהם מעולם לא חוותה אלימות מצד הנאשם וכי הנאשם לא אדם אלים כלל.
הזכות לשלוט בגורל
בעדותה עמדה המתלוננת על כך שהיא לא רצתה למסור עדות במשטרה ושבה וציינה כי החוקרת אמרה לה שעליה להגיע למסור עדות. כך העידה בחקירתה הראשית "…ואני לא רציתי, אמרתי לה שאני לא מתלוננת ואני לא רוצה להתלונן, אבל היא חייבה אותי, הלחיצה אותי,…" ואף ציינה כי מסרה את ההודעות רק "…בגלל שהרגשתי שמחייבים אותי". בחקירתה הנגדית שבה ועמדה על כך שלא היתה מוסרת עדות במשטרה, אלמלא חויבה לעשות כן.
השופטת זהר דולב להמן שזיכתה את הגבר, ציינה בהחלטתה כי מן ההיבט הסובייקטיבי – העדה מסרה, פעם אחר פעם, כי היא לא מעוניינת להגיש תלונה, שכן היא לא חשה מאוימת או מוקנטת מההודעות ששלח לה הנאשם.
""לאחר שהתרשמתי ישירות מן העדה", כתבה השופטת, "לא נותר ספק בליבי כי העדה לא חשה מצוקה ופחד בעת קבלת ההודעות מהנאשם. החשש שחשה העדה לא היה מפני הנאשם – אלא בעיקר דאגה וחשש לשלומו ואני נותנת אמון מלא בדבריה".
עוד הוסיפה השופטת: "דווקא בתקופה זו, סביב יום האישה הבינלאומי, יש מקום לתת לעדה את הזכות לשלוט בגורלה ולקבוע ממה היא חשה מאוימת, בעיקר משהתרשמתי כי מדובר בעדה בעלת חוסן נפשי ו"עמוד שדרה", היודעת לעמוד מול הנאשם ולהציב לו גבולות ברורים.
כשמדובר באישה כמו העדה שלפני, אני לא רואה מקום לפטרנליזם ולקביעה כי על המערכת להגן עליה, במצב בו היא עצמה לא רואה צורך בהגנה, כי היא לא חוששת מהנאשם ולא חששה ממנו בעת ששלח את ההודעות".
לצפייה ודירוג כבוד השופטת זהר דולב להמן
