הרכב בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל בחלקו ערעור שהוגש על פינוי נכס בכפר סילוואן (לאחר שנתן רשות להגשתו), וקבע כי על בית משפט השלום להוסיף ולברר עובדות נוספות לצורך הכרעה בשאלת התיישנותה של תביעת הפינוי.
פסק הדין נסב על הליך של תביעת פינוי שהוגשה נגד המבקשים, בני משפחה המתגוררים בבית באזור הכפר סילוואן (כפר השילוח). ביסודו של ההליך עומדות התמורות ההיסטוריות שחלו בירושלים מאז שלהי המאה התשע-עשרה, בין היתר, על רקע חילופי השלטון שחלו במקום.
ההליך התמקד בנכס בבעלותו של הקדש הידוע כ"הקדש בנבנישתי" ואשר עד לשנות השלושים של המאה הקודמת התגוררו בו יהודים. עם תום מלחמת העצמאות היה כפר סילוואן נתון לשליטה ירדנית, ובתקופה זו עברו המבקשים להתגורר במקום. בהמשך, לאחר החלת המשפט הישראלי במזרח ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים עבר הנכס של הקדש בנבנישתי לניהול האפוטרופוס הכללי, אך בפועל הוסיפו בני משפחת המבקשים להתגורר במקום.
קרקע ציבורית?
בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים, לרבות בשאלות הנוגעות להחלטת האפוטרופוס הכללי לשחרר בשנת 2002 את הנכס לידי המשיבים, נאמני הקדש בנבנישתי. אולם, בשלב הנוכחי, ההליך התמקד בתביעת פינוי שהגישו נאמני ההקדש ובעיקר בטענת ההתיישנות שהועלתה כטענת הגנה מצד המבקשים. בית משפט השלום בירושלים קיבל את תביעת הפינוי ודחה את טענת ההתיישנות. ערעור שהגישו המבקשים נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור הנוכחית לבית המשפט העליון.
השאלות המשפטיות שהתעוררו במסגרת הדיון בבית המשפט העליון נגעו, בין היתר, לשאלת סיווגו של הנכס כ"מקרקעי ציבור", בהתחשב בכך שהוא נוהל על-ידי האפוטרופוס הכללי, וההשלכות של קביעה זו על השאלה האם תביעת הפינוי התיישנה. כמו כן, נדונה השאלה האם בנסיבות אלה, היה מקום לייחס להקדש ידיעה ביחס לישיבתם של המבקשים בנכס, באופן שמצדיק אף הוא לדחות את תביעת הפינוי מחמת ההתיישנות.
בית המשפט העליון פסק בדעת רוב של השופטים עמית ו-ברק-ארז כי יש מקום ליתן רשות ערעור, בהתחשב בהשלכות ההליך על קיומה של קורת גג מעל לראשם של המבקשים וכן השאלות המשפטיות המתעוררות במקרה זה. מנגד, השופט מינץ סבר, בדעת מיעוט, כי ההליך הנוכחי, במתכונת שבו הובאה לפני בית המשפט העליון, אינו מגלה היבטים עקרוניים המצדיקים הידרשות לבקשה ב"גלגול שלישי".
טענת התיישנות
לגוף הדברים, השופטת ברק-ארז סברה כי יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות של המבקשים ללא צורך בבירור נוסף, מאחר שלשיטתה אין לראות במקרקעין "מקרקעי ציבור" וכן על רקע המידע הגלוי שהיה ביחס לישיבת המבקשים בנכס. השופט מינץ סבר שיש להותיר על כנן את קביעות בית משפט השלום, כי מדובר בנכס שהוא "מקרקעי ציבור" וכי אין לייחס להקדש ידיעה ביחס לישיבת המבקשים בנכס.
לכן, לשיטתו של בית משפט השלום לא היה מקום להתערב בדחיית טענת ההתיישנות והשופט עמית קבע כי בנסיבות העניין לצורך השלמת הבירור הדרוש לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות יש להחזיר את התיק להמשך התדיינות בבית משפט השלום.
לעניין התוצאה בלבד, בשל המחלוקת בין חברי ההרכב, השופטת ברק-ארז צירפה את דעתה לדעתו של השופט עמית. התוצאה המעשית היא אפוא שהערעור התקבל בחלקו ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט עמית.
___________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט יצחק עמית
___________________________________________
