בית משפט השלום בבאר שבע קיבל לאחרונה תביעה של תושב הדרום, שנפצע לאחר ששהה בשטח אש של חיל האוויר בנגב. המקרה אירע בשנת 2006, אז היה התובע בן 16 וחצי. התובע ושני בני דודיו צעדו ממקום מגוריהם, שבט אל עטרש הסמוך ליישוב חורה, עד למקום בו אירע האירוע.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
התובע ובני דודיו נכנסו לשטח האש ללא אישור. אחד מהשלושה החזיק בידו חפץ שמצא בשטח האש, וכשהפיל אותו נשמע פיצוץ עז. התובע פונה לבית החולים סורוקה ושני בני דודיו בני 21 ו-13 נהרגו. ביום האירוע ביקשה המשטרה לבצע נתיחה לאחר המוות לשניים, אך המשפחה התנגדה בתוקף והנתיחה לא בוצעה.
התובע טען כי נפגע מנפל שהיה מונח בשטח האש. משרד הביטחון טענו כי התובע לא הוכיח בדיוק מהו החפץ שהתפוצץ, ולא הוכח כי מדובר בפריט צה"לי. השופטת רחלי טיקטין עדולם קבעה כי התובע הרים את הנטל להוכיח שנפגע מנפל, והביא את עדותו של נציג המשטרה: "הוברר כי מדובר בשלושה רועי צאן, שני קטינים ובוגר שנפצעו כתוצאה מפיצוץ של ככל הנראה נפל של פגז". גם חוות דעת המומחה קבעה כי, "מבדיקת זירת האירוע עולה כי במקום, על גבי הסלע התפוצץ פריט תחמושת".
"הגיעו לגנוב מתכות"
משרד הביטחון רמז בסיכומיו שהתובע ובני דודיו הגיעו למקום על מנת לגנוב מתכות, אולם אפילו לא התיימר לטעון שהצליחו להוכיח טענה זו. מהראיות שנשמעו עולה כי התובע ובני דודיו הגיעו למקום על מנת לרעות צאן. האדם שמצא ראשון את הנפגעים העיד כי, מר אלאטרש פאריז העיד בתצהירו כי, "בכל שנה בתקופת האביב הבדואים מהשבטים בנגב עולים צפונה עם הצאן ורועים את הצאן שלהם בשטח האש".
בית המשפט נדרש לשאלה האם התובע ובני דודיו ידעו כי מדובר בשטח אש. בעדותו במשטרה ציין בתחילה כי ידע שמדובר בשטח אש, ובעדות אחרת ציין כי כמעט כולם נמצאים בשטח אש בלי אישור, ובהמשך ציין שלא יודע אם יש להם אישור לשהות במקום. לשאלה, "מי הביא אותך לשטח הזה", ענה: "כמעט כולם נמצאים בשטח אש בלי אישור".
"המשטרה לא תסתכל עלינו"
השופטת קבעה כי התובע הגיע למקום פעם ראשונה בחייו, ולכן גם אם אכן ידע כי מדובר בשטח אש, אזי הוכח כי היה קטין באותה עת, הובל על ידי בן דודו הבגיר ולא ידע שהוא נמצא בשטח ללא אישור או שהשהייה בו ללא אישור אסורה. לכך הוסיפה כי בזמן שהתובע שהה במקום, נמצאו שם עוד המוני אנשים, כך שלא היה לו בסיס לחשד ששהייתו בשטח אסורה. כלשון השופטת: "לא דובר בהתגנבות יחידים של התובע ושני בני דודיו".
עוד הוכח כי בדרכו של התובע למקום, לא פגש בשלטי אזהרה המתריעים על כך שהכניסה אסורה, דבר שמשליך על הקביעה לפיה לא ידע ולא יכול היה לדעת שיש פסול בהגעתו ושהייתו בשטח. עניין נוסף הוא פלישה המונית שהתרחשה באותם ימים, שלטענת התובע משרד הביטחון לא נקט אמצעים סבירים כדי לפנות משם את ההמון.
הצבא הודיע על כך ל"סיירת הירוקה" שתפקידה למנוע כניסת אזרחים לשטחי אש. עדה מטעם אותה סיירת, העידה כי ידעו ש"המשטרה לא תסתכל עליהם", מכיוון שבאותם ימים נערכו בחירות לכנסת. "יום שישי לפני האחרון, התחילה נדידה לתוך שטח האש למרות שהשופט לא נתן אישור. כל השישי שבת דיברנו מה נעשה, בגלל הבחירות ידענו שהמשטרה לא תסתכל עלינו, יום האדמה היה גורם למהומות. ביום שני לפני האירוע הייתי בשטח לראות מה המצב שם והם התיישבו בכדי לראות מה הצבא יעשה. יום שלישי בבוקר אמרנו נחלק צווי פינוי….ביום שלישי אמרנו נחלק צווי התרעה, ביום שלישי בצהריים צלצלו אלי ואמרו לי שיש הרוג". השופטת קבעה כי היא סבורה שהעובדה שלא נעשה דבר במשך מספר ימים, בנסיבות שפורטו לעיל, מהווה רשלנות.
משרד הביטחון טען כי קיימת לו הגנה מכוח סעיף 37א לפקודת הנזיקין, שכותרתו "אחריות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי". השופטת דחתה הטענה מכיוון שלא התקיימו התנאים המצטברים הרצויים, כאשר אחד מהם היא העובדה שהתובע נכנס למקום בתום לב ולא על מנת לבצע עבירה או עוולה.
עוד טענו במשרד הביטחון כי הרמת והפלת הפצצה על ידי בן דודו של התובע מנתקת את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין האירוע. השופטת דחתה את הטענה מכיוון שפעולה כזו אינה בלתי סבירה, ולכן אינה מנתקת את הקשר הסיבתי.
מבחינת הנזק, לתובע נותרו 15 אחוז נכות אורטופדית ועוד 10 אחוז נכות בגין צלקות. לאור כל זאת פסקה כי על משרד הביטחון לשלם לתובע 379,000 ש"ח, וכן 57,645 ש"ח בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.
