בני זוג ניהלו הליך גירושין במהלכו הוברר כי לפני 20 שנה, בטרם נישאו השניים חתמו על הסכם ממון, בו היה סעיף לפיו הדירה היא של הבעל ובמקרה של פרידה, יהיה עליה לעזוב את הדירה בהתראה של 90 יום.
על פי אותו הסכם ממון, באם האישה לא תעזוב, היא תחויב לשלם לבעל 150 דולר לכל יום של איחור בפינוי.
האישה לא פינתה במשך שנתיים את הדירה בטענה שההסכם היה דורסני ולא הגיוני לפנות אותה יחד עם שני ילדיה כשאין לה פתרון לדיור אחר.
עוד היא טענה באמצעות עורכת הדין שרון פרילינג, כי היא מקבלת דמי מזונות ומדור בסך 7,000 שקל שלא מאפשרים לה להתקיים ולהחזיק בנוסף דירה.
האישה גם קיימה הליך לביטול הסכם הממון ולפני כשנה נדחתה תביעתה.
בית המשפט למשפחה קיבל את דרישת הבעל ופסק לה 300,000 שקלים עבור האיחור בפינוי הדירה.
כאשר צויין בפסק הדין כי פרט לתשלום המזונות האישה קיבלה סך של כשני מיליון שקלים ובית המשפט ציין כי לא מדובר בהסכם דורסני.
טענות התוקפות את ההסכם לפסק דין, כגון אי סבירות התקופה, דלות אמצעי הנתבעת וכו', לא יכירן מקומן, שכן למעשה אין מדובר אלא בניסיון נוסף לתקוף ולבטל את פסק הדין לאחר שתובענת הנתבעת נדחתה", כתב השופט ארז שני בפסק הדין והוסיף: "העובדה שהתובע המשיך להפקיד כספים לחשבון משותף לשם מחיית ילדיו או אפילו לנתבעת, אינה פרצה לנסות שוב "להפוך" את פסק הדין, לבטל, וממילא יכולה היתה הנתבעת להפסיק החיוב, לו היתה מתפנה מן הדירה, מה שהיא מסרבת לעשות עד היום".
לאחר פסק הדין, הבעל עצמו הגיש תביעה נוספת לקנוס אותה, כיוון שגם לאחריו, היא לא פינתה את הדירה ולכן לדבריו נכון להגשת התביעה השנייה, הסכום כבר עומד על 400,000 שקלים.
