שופט בית משפט לענייני משפחה בנצרת, מחמוד שדאפנה, הורה לאם שנמלטה עם ילדתה לרוסיה לשלם לאב פיצויים בסך 315 אלף שקלים בגין סכום המזונות המהוון, סבל ועוגמת נפש וכן אובדן הקשר בין התובע לבין ילדתו.
במקביל השופט דחה את תביעת האב נגד המדינה באחריות שילוחית בגין החלטות של נושא משרה שיפוטית.
התביעה עוסקת במקרה מצער של אי החזרתה של ילדה, כיום בת 18, בתם המשותפת של התובע והנתבעת למדינת ישראל, לאחר שהנתבעת עזבה את הארץ ביחד עם הילדה לפני 10 וחצי שנים ומאז לא חזרה ארצה.
הסעד המבוקש בתביעה הינו סעד כספי של פיצויי, בגין הנזקים שנגרמו לתובע בשל עזיבת הנתבעת, יחד עם הילדה, את הארץ ואי חזרתם.
התובע טען, כי הנתבעת הפרה את התנאים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש, חטפה את הילדה ונסעה לרוסיה, ומאז העזיבה לא חזרה לארץ. התביעה הומצאה ע"י התובע לנתבעת לאחר שביהמ"ש אישר תחליף המצאה באמצעות פרסום בעיתון רוסי במקום מגוריה של הנתבעת.
"המדינה אשמה"
כנגד המדינה, נטען על ידי התובע כי היא כשלוחה של השופט שנתן את ההחלטות עליהן מלין התובע, התרשלה ופעלה בניגוד לחוק, הן בכך שאפשרה לנתבעת והילדה לעזוב את הארץ תוך מתן ערבויות שלא היה בהן להבטיח את חזרתם לארץ, ובפרט לאור הסיכון הכבד שהוצג בפני ביהמ"ש, והן בשל אי החלת אמנת האג על רוסיה.
לטענתו, המדינה אחראית לתשלום הנזקים שנגרמו לו, בשל העדר נקיטת פעולות שהיה על המדינה לנקוט בהן, לשם החזרת הילדה לארץ לרבות אי העמדת הנתבעת לדין על חטיפת הילדה.
הנתבעת לא הגישה כתב הגנה ואילו המדינה הגישה כתב הגנה מפורט והעלתה טענה מקדמית לפיה יש להורות על דחיית התביעה על הסף נגדה.
המדינה טענה, כי עפ"י סעיף 8 לפקודת הנזיקין לא תוגשנה תביעה נגד כל אדם המבצע פעולות שיפוט, ובכלל זה שופט, על עוולה שעשה במילוי תפקידו.
בפסיקה אף נקבע, כי הפעלה רשלנית ע"י שופטים במילוי תפקידם אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי והשופט חסין גם אם פעל ברשלנות. המדינה הוסיפה וטענה, כי אכן קיימים מקרים בהם מתקיימים חריגים לתחולת החסינות השיפוטית וישנם מספר פסקי דין שהכירו בכך שתחולת החסינות עלולה להישלל במקרים בהם מייחסים לשופט פעולה מתוך מניע פסול, זדון או חריגה מדעת מסמכות, מהטעם שמתעורר ספק לעניין התקיימותו של התנאי בדבר ביצוע תפקידו השיפוטי, אולם במקרה המונח בפנינו, לא נטענה טענה זו ע"י התובע.
חסינות שיפוטית
המדינה הוסיפה, כי החסינות השיפוטית הינה מהותית ולא דיונית וחלה גם על תביעות המוגשות כנגד המדינה מתוקף אחריותה השילוחית, ככל שקיימת. המדינה טענה גם, כי מאחר וטענות התובע רובם ככולם נוגעות לאופן מילוי תפקידו השיפוטי של כבוד השופט שנתן את ההחלטות, עליהן מלין התובע, הרי שהן חוסות תחת הדוקטרינה של החסינות השיפוטית שמשתרעת גם על רשלנות רבתי, והיא חלה גם על המדינה מקום שהיא נתבעת מכוח אחריותה השילוחית של השופט, כגון המקרה המונח להכרעתו של בית המשפט.
השופט מחמוד שדאפנה, שקיבל את התביעה נגד האם בשל כל עילותיה, דחה את התביעה נגד המדינה, אך לא חייב את התובע בהוצאות. השופט ציין כי החלטת בית המשפט היתה החלטה שיפוטית מובהקת ולא ברור מכוח מה ועל סמך מה טוען התובע כי השופט התרשל בהחלטה, וגם אם הייתה רשלנות, הרי היא חוסה תחת החסינות השיפוטית המהותית.
"אין פרוץ את הסכר"
"קבלת טענות התובע", כתב השופט, "בכל הקשור להחלטות השיפוטיות שניתנו ע"י ביהמ"ש משמעותה העמדת המוסד המשפטי בפני איום, שכן לעולם החלטות בית המשפט תעמודנה בסכנה לתקיפה, כשאין מקום לכך. גם שיקולי מדיניות ושמירה על האינטרס הציבורי כפי שפורט בהרחבה בפס"ד אדם, מובילים למסקנה כי אין לפרוץ את הסכר ואין להתיר תובענות בגין תלונות כגון אלה הנדונות בפני ביהמ"ש, אלא במקרים חריגים ביותר וכאשר על פניו ברור שאין המדובר בפעולה שביצע נושא המשרה השיפוטית במסגרת תפקידו השיפוטי ובמקרים חריגים ביותר של זדון".
עוד צוין בהחלטה כי על אף שלא מוטלת על המדינה כל חובה לסייע לתובע בהחזרת הילדה עפ"י אמנת האג, "המדינה פעלה מעבר למתחייב מרשות מרכזית מכוח האמנה" וכי וניתנו לתובע מספר המלצות לפעולות משפטיות על מנת שיוכל לחדש את הקשר בינו לבין הילדה ולצמצום הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחטיפת הילדה ואי החזרתה לארץ.
___________________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט מחמוד שדאפנה
___________________________________________________________________
