הרכב בית הדין הארצי לעבודה בראשות אב"ד הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, קבע ברוב דעות לראשונה, כי התקיימו יחסי עובד מעסיק במפעל מוגן והעובדים זכאים לזכויות סוציאליות כשל "עובד". כל חברי ההרכב הצטרפו לקריאה למחוקק להשלים בהקדם את עבודת המטה הנוגעת לזכויות אנשים עם מוגבלות המועסקים במפעלים מוגנים, ולתת מענה מלא בחקיקה המסדירה את זכויותיהם לרבות שכר מינימום ראוי.
מת"ש היא חברה בבעלות משותפת של המדינה ועיריית תל-אביב המפעילה מרכזים שיקומיים לאנשים עם מוגבלות פיזית, קוגניטיבית או נפשית. חיים זר הופנה אליה בהתאם להחלטת ועדה של משרד הבריאות, הפועלת מכוח חוק שיקום נכי נפש בקהילה, ועבד במפעליה קרוב ל-12 שנה. בסיום, עבודתו הגיש תביעה לבית הדין לעבודה וטען כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין מת"ש.
עמדתו נתמכה על ידי עמותת "בזכות" שהתייצבה להליך כידידת בית המשפט. מת"ש והמדינה לעומתם טענו כי בין משתקם למפעל מוגן לא יכולים לעולם להתקיים יחסי עובד-מעסיק, שכן הקשר בין הצדדים אינו קשר של עבודה אלא קשר שתכליתו אחרת – שיקום. לאחר דחיית התביעה בבית הדין האזורי ערער בפני הדין הארצי שכאמור קבל את תביעתו בפסיקה תקדימית.
הזכות לעבוד בכבוד
הנשיאה ורדה וירט ליבנה עמדה בחוות דעתה על חשיבותן של הזכות לעבוד והזכות לקיום בכבוד, בכלל וביחס לאנשים עם מוגבלות בפרט והדגישה כי "בעיני, מעבר לתביעה הכספית של מר חיים זר ,שאין ספק כי היא חשובה ביותר, מר זר גם רוצה יותר מכל כי יכירו בו ובעבודתו רבת השנים כ-עובד ולא כמשתקם שעושים עמו חסד בעצם העסקתו".
השופטת הוסיפה: "הזכות לעבוד מקפלת בתוכה את הזכות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה, לחיים עצמאיים בכבוד ולמיצוי יכולותיו של האדם העובד. לא בכדי, ניתן מקום מרכזי בחוק השוויון לפרק התעסוקה, הוא פרק ד' לחוק. התפיסה שביסודו של פרק ד' לחוק מבקשת להשריש מסר: לאדם בעל מוגבלות הזכות לעבוד ועל המדינה והחברה לכבד אותה. העסקת עובד עם מוגבלות, מניעת כל ביטוי של אפליה כנגדו וביצוע התאמות עבור העובד או העובדת בעלי המוגבלות הן חובה חוקית של המעסיק. זהו הדין ולא לפנים משורת הדין".
בפסק הדין הודגש כי חוק השוויון היווה תפנית משמעותית ביחס לאנשים בעלי מוגבלות, שהיה, עובר לחוק, יחס מדיר ומפריד. חשיבותו המכרעת של החוק היא בשימת הדגש על גישה אינטגרטיבית המעודדת את שילובם של אנשים בעלי מוגבלות בחברה בכלל ובשוק העבודה בפרט.
לא רק למטרת שיקום
עוד הודגש כי: "ההכרה במערער כ"עובד" אינה בעלת משמעות כלכלית גרידא. העובדה כי המערער השתכר לאורך שנים לפי שכר שעתי של 13.5 שקלים (וזאת כולל תוספת מאמץ, שאם לא כן היה משתכר 11 שקלים לשעה בלבד), שעה שלא הוכח כי יכולת תעסוקתו הייתה פחותה מיכולת תעסוקה רגילה, מעוררת אי נוחות רצינית ומעלה חשש כבד לפגיעה בזכותו של המערער לכבוד ולקיום בכבוד".
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, שכתבה את חוות הדעת המרכזית קבעה כי "גם אם המפעל המוגן הוא מפעל ייחודי ומסגרת שיש לה מספר מטרות, כחלק ממחויבות המדינה לנקוט צעדים אקטיביים לצורך שילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה, הוא עדיין "מפעל", שמאפייניו דומים מספיק לאלה של מקום עבודה בשוק החופשי".
לכך הוסיפה השופטת, כי "הטענה שאדם שהעמיד את כוח עבודתו לטובת המפעל המוגן, הגיע מדי יום לעבודה וביצע 'עבודה' אינו זכאי לזכויות המגן הבסיסיות המוענקות בחוקים הקוגנטיים רק כיוון שנוכח מוגבלותו לא התאים לשוק העבודה הפתוח, ומטעם זה יש לראות בכל עבודתו לאורך שנים כ'שיקום' שרק 'דימה' מקום עבודה ונועד כל כולו ללמד אותו הרגלי עבודה ולהכיר סביבת עבודה נורמטיבית – אינה עומדת לטעמי בקנה אחד עם עקרונות היסוד שבחוק השוויון, [חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998] שכן היא מבוססת בדיוק על נקודות המוצא ששררו בעבר והוחלפו במסגרתו".
זכויות סוציאליות
לפיכך, כך לפי פסק הדין, מנקודת ראותו של המחוקק, אין מניעה עקרונית כי מפעל מוגן יוכר כ"מקום עבודה" (להבדיל ממרכז הכשרה שנועד למטרה שיקומית-טיפולית בלבד).
"לעיתים", נכתב עוד ע"י השופטת דוידוב-מוטולה,"יש למערכת היחסים יותר ממטרה אחת – לענייננו מטרה כפולה תעסוקתית ושיקומית – כאשר די במטרה התעסוקתית כדי להקים יחסי עובד-מעסיק. רק כאשר עולה מחומר הראיות שתרומת המועסק במקרה נתון שולית באופן ההופך את רכיב ה'עבודה' לטפל וזניח לעומת רכיב השיקום – ניתן לקבוע כי אין מדובר ב'עובד', אך לא כך הוכח במקרה זה".
עוד הודגש כי "עצם כך "שהמודל הכלכלי" הנוכחי של מפעל מוגן זה או אחר מתבסס על האפשרות שלא לשלם לעובדיו זכויות מגן בסיסיות – ודאי אינו מהווה הצדקה להימנע מקביעה כי גם עובד עם מוגבלות המועסק במפעל מוגן הוא "עובד" לכל דבר".
בדעת מיעוט
השופט רועי פוליאק, בדעת מיעוט סבר כי: "בנסיבות בהן תכלית ההצבה במפעל המוגן מכוחו של חוק השיקום אינה ביצוע עבודה אלא תכלית שיקומית מובהקת, המתבצעת כחלק מ"סל שיקום" המתפרש על פני תחומים רבים ומגוונים לרבות דיור ומתן כלים לחיי משפחה וחברה, באופן שהקניית הרגלי תעסוקה מהווה אמצעי – חשוב ומרכזי ככל שיהיה – לתכלית של שילוב בחיי הקהילה מתוך עצמאות תפקודית ואיכות חיים, אין לגישתי לראות בנכה הנפש המשובץ במפעל המוגן "עובד" של המפעל אלא מי שהמפעל מסייע בשיקומו".
תוצאת פסק הדין והכרת מר זר כ"עובד" מזכות אותו בזכויות סוציאליות: פנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין העדר שימוע. כן נפסקו לזכותו הוצאות בסך כולל של 20 אלף שקלים.
__________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופטת ורדה וירט-ליבנה
___________________________________________________________
