העסק שלה הוא 400%, היא סובלת מפוסט טראומה בגלל סיפור החיים הלא פשוט שלה וסוד ההצלחה שלה בשלוש מילים הוא – הכלה, אהבה ונתינה – הכירו את עורכת הדין לינוי אולניק בראיון מיוחד לגיל ריבה ב"הרשימה".
איזה ילדה היית?
"אני לא זוכרת הרבה מהילדות, מלחמת לבנון השנייה לקחה איתה הרבה מזיכרון הילדות, יש לי רק נגיעות פה ושם, כל מני פלאשבקים של סיטואציות מסוימות".
איך בעצם מה שחווית הביא לעבודה המאוד מסוימת שאת עובדת בה?
"תמיד ידעתי שאני אהיה עורכת דין. גם ההורים שלי אמרו שמאז ומתמיד זה היה ברור שאעסוק במשפטים, אבל לא בתחום שאני עוסקת בו. באתי מבית מאוד עסקי, היה ברור שאני אתעסק עם עולם העסקים. אבל לכל אחד יש נקודה בחיים שהוא ממנה חותך את חייו, ואצלי זו המלחמה, שם באה התפנית, לטוב ולרע".
"הייתי בתחתית של התחתית בימי השפל שלי. אז נכון, אמנם קיבלתי עיטור צל"ש על הדרך בה תפעלתי את האירוע ששינה את חיי. הגדוד שלי נפגע בכפר גלעדי מקטיושה וניצלתי בשניות מהזוועה והאסון שהיה שם, ומלמדים היום בקורס קצינים את הדרך בה תפעלתי אירוע רב נפגעים, אבל עם זאת, נדחיתי, והייתי זקוקה לעורך דין על מנת לקבל את הזכויות שלי. ושם, בנקודה הזאת הבטחתי לעצמי שכשאשתקם אני אשאר בנתיב של המשפטים, אבל אני אשנה כיוון ואעסוק בליווי של אנשים במסע המפרך של מימוש זכויות רפואיות. זה ממש עיצב את מי שהפכתי להיות".
ספרי קצת יותר על התקופה של אחרי המלחמה, איך החיים נראו?
"המלחמה הייתה ב2006, אבל לא יודעים ישר לקרוא לילד בשמו "פוסט טראומה". כל מה שהעסיק אותי אחרי המלחמה זה המשפחות השכולות והפצועים. הייתי בזה 24-7.
הצטרפתי למשלחת בארגון מדהים שנקרא "בשביל המחר". שם נסענו לעבד את אירועי הלחימה, ושם בעצם נפל האסימון שיש משהו שצריך לטפל בו, ואז התחלתי טיפול ואת כל התהליך של ההכרה ושל הנכות".
הגדוד הוא החיים
"הגדוד הוא מקום מאוד מרכזי בחיי, בכל דבר. את בעלי עומר הכרתי בגדוד, מי שחיתן אותנו זה הרב של הגדוד, מי שעשה את הברית לבן שלנו זה הד"ר של הגדוד, ומי שצילם את החתונה שלנו היה חבר מהגדוד, אז כן, הגדוד מאוד משמעותי בחיי".
מה המוטו שלך?
"להעניק לכמה שיותר אנשים שירות בתחום הרשלנות הרפואית בצורה המיטבית ביותר עם כמה שפחות טלטלות. כי זה מסע לא פשוט בו צריך להיחשף בפנינו בחלון זמנים מאוד קצר, וצריכים להתפשט, פיזית ונפשית. האינטימיות שנוצרת בין עורך הדין ללקוח היא לפעמים יותר גבוהה ממה שיש לו עם החברים הכי קרובים אליו".
מהי השאיפה שלך?
"כמה שיותר לחשוף ולהביא לידיעה לקהל היעד שלי מהן הזכויות הרפואיות שלהן. הצלחה מבחינתי זה להמשיך את הדרך שאנחנו הולכים בה במשרד. היום אנחנו משתדלים לקחת תיק פרו בונו אחת לחודש, והשאיפה שלי היא שהיחס יתהפך ושכל הלקוחות שלי יהיו פרו בונו ואני אצטרך תיק, שניים רק לצורך כלכלת ביתי".
"עוד הצלחה מבחינתי זה שאני מקבלת שיחת טלפון מלקוחה שאומרת שהיא על סף התאבדות כי היא לא ראתה איך היא מצליחה לצלוח את החיים בעולם הזה עם ההתמודדות הרפואית שלה ובזכות השירות שלנו היא מצליחה להתקדם ולפרנס את ילדיה, לעמוד בציפיות שלה עצמה".
מה מייחד אותך משאר עורכי הדין בתחומך?
"מה שמייחד אותי ומבדל אותי זה שאני הייתי בצד השני. הייתי מיוצגת, נכחתי בחדר הוועדה הרפואית כמיוצגת, אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש להיות בהמתנה הזאת למתי תתקבל התוצאה שלי, מתי אני אזומן בכלל לוועדה רפואית, מה ייקבעו לי בוועדה, מי יהיה בוועדה כל התהיות והשאלות שאדם חווה במסע הארוך הזה, והעובדה שאני בוחרת לשים את השירות בראש מעייני".
למה לא להיות חלק מחברה גדולה, כמו לבנת פורן למשל?
"לחברה כמו לבנת פורן אין את היכולת להיות נוכחים פיזית בוועדה הרפואית, הם לא יכולים להיות הפרונט של הלקוח. הרי כשאדם חולה, הוא והמשפחה שלו מתמודדים עם מציאות לא פשוטה ואנחנו פה כדי לקחת את המושכות. מצד אחד להציב לו את המראה עליה הוא לא רוצה להסתכל כדי שנוכל למקסם עבורו את הזכויות אבל מצד שני שהוא יוכל להישען מאחור, הוא ובני המשפחה. חברה כמו לבנת פורן חוקית לא יכלה לנהל שיח מול ביטוח לאומי".
לאתר לינוי אולניק – משרד עורכי דין – לחצו כאן.
