שופטת בית משפט השלום בבת ים, אידית קליימן-בלק, הורתה לבעל בית עסק לשלם פיצויים בסך כ-600 אלף שקלים כולל שכ"ט עורך דין לנער כבן 16 וחצי שנפצע במהלך עבודתו בבית העסק מלוח זכוכית גדול שהתנפץ לאחר שהתבקש להשליכו לזבל. אף שבעל העסק טען כי לנער אשם תורם משום שהוא בעט במראה ובכך גרם לשבירתה, קבע ביהמ"ש כי המדובר "רק בהשערה" שמשקלה הראייתי "שואף לאפס". לדברי השופטת, הוראה שניתנה לנער להשליך את לוח הזכוכית למיכל האשפה מהווה "סיכון צפוי ובלתי סביר כלפיו העולה כדי התרשלות וכן מהווה הפרת חובה חקוקה".
על פי התביעה, מדובר בנזקי גוף שנגרמו לתובע, במהלך תאונת עבודה שארעה בחצרי הנתבע. התובע היה נער בן 16.5, תלמיד תיכון במועד התאונה. הנתבע היה שכנו של התובע אשר העסיקו בבית העסק שבבעלותו ובניהולו במועד התאונה. מדובר בעסק למכירת מוצרי חשמל למטבחים מוסדיים הכולל קומת משרד וקומת מחסן. התאונה ארעה עת התבקש התובע על ידי הנתבע להוציא מהמחסן לוח זכוכית רחב מידות ולהשליכו לתוך מכולת אשפה, ואולם בדרכו לכוון המכולה ועוד בטרם הספיק להגיע אליה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית, כאשר חלקו התחתון פגע בשוק רגל ימין וגרם לפגיעה חמורה המערבת כלי דם.
ללא הדרכה
לטענת התובע, חרף ממדיו הגדולים של לוח הזכוכית, הוא לא קיבל כל הדרכה מהנתבע בדבר אופן ביצוע העברתו, והנתבע אף לא טרח להזהירו בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה ולא סיפק אמצעי הגנה מינימאליים אשר היו יכולים למנוע נזקיו. לפיכך, טוען התובע כי בהתנהגותו זו, עוול הנתבע כלפיו הן בעוולת הרשלנות והן בעוולת הפרת חובה חקוקה לרבות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה, כמשמען בפקודת הנזיקין. עוד טען התובע כי בנסיבות דנן מוצדק להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבע.
הנתבע לא הכחיש את עצם קרות התאונה, אך טוען שזו ארעה בנסיבות אחרות לחלוטין, עת התובע בעט בחוזקה בלוח הזכוכית וגרם במו ידיו (או ליתר דיוק במו רגליו) לניפוצו. וכך גרס הנתבע בכתב הגנתו: "התובע התבקש לזרוק מראה קטנה (שאורכה פחות ממטר), התובע לקח אותה ל'צפרדע' הזבל ובמקום לזרוק אותה כפי שהתבקש, הניח אותו באלכסון על הרצפה כשהנה נשענת על הצפרדע ואז עשה צעד קדימה ושלח את רגל ימין לבעיטה אחורית מתוך רצון לנפץ את המראה לרסיסים, ותוך כדי הבעיטה המכוונת שלו המראה התנפצה וחתכה את רגלו".
בעט בלוח הזכוכית?
במסגרת זו, הוסיף הנתבע וטען בכתב ההגנה: "אין מדובר בתאונה אלא בפציעה עצמית עקב בעיטה מכוונת של התובע במראה, שאין לה כל קשר לעבודה, או לפגם כלשהו הקשור לעבודה למעט השתוללות והתנהגות פראית של התובע". לפיכך, טען הנתבע כי מאחר שהתובע לא נפגע כתוצאה מסיכון כלשהו הקשור לעבודה עצמה, אלא בשל מעשה מסוכן ובלתי צפוי שהוא בעצמו יצר ועשה, הרי שיש לייחס למעשיו רשלנות תורמת מלאה באופן המנתק קשר סיבתי מהנתבע".
על פי פסק הדין, המחלוקת במקרה הזה נסובה סביב שתי סוגיות האחת, נסיבות אופן קרות התאונה והאם מהן מתבקשת המסקנה לקיומה של התרשלות והפרת חובת הזהירות מצד הנתבע כלפי התובע כמעסיקו במועדים הרלוונטיים לתאונה, והשנייה, סוגיית גובה הנזק אשר אף היא שנויה במחלוקת תהומית בין הצדדים.
"משקל ראייתי שואף לאפס"
השופטת קליימן בלק, שדחתה את טענת המעסיק, קבעה כי גרסתו לגבי נסיבות קרות התאונה לפיה התובע בעט בלוח הזכוכית וגרם לניפוצו, אינה יותר מהשערה, סברה וכפועל יוצא משקלה הראייתי שואף לאפס. בנסיבות אלו, ובשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, היא דחתה גם כל טענה של אשם תורם אותה ניסה הנתבע לייחס לתובע, וזאת בהצטרף למגמות הפסיקה בכל הקשור להטלת אשם תורם על עובד.
"לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים ובסיכומים, ושמעתי גרסאות בעלי הדין והעדים לפניי באתי לכלל דעה, כי ההוראה שניתנה לתובע מאת הנתבע להשליך את לוח הזכוכית למיכל האשפה מהווה, בנסיבות דנן, סיכון צפוי ובלתי סביר כלפיו העולה כדי התרשלות וכן מהווה הפרת חובה חקוקה", כתבה השופטת בהחלטתה.
____________________________________________________________
