שופטת בית משפט השלום ברחובות, רנה הירש הורתה לפארק הקרח בחולון, עיריית בת ים ומשרד החינוך, לשלם פיצויים בסך כ-450 אלף שקלים, לתלמיד כיתה י', יצא עם שכבת כיתות גילו ליום כיף שכלל ביקור במוזיאון ובמתקן החלקה על הקרח ובעת פעילות ההחלקה, מעד ונפגע בידו מלהב נעל ההחלקה של חברו.
השופטת על משרד החינוך: "לא די בניסוח הוראות בטיחות והנגשת חוזרים כדי לצאת ידי חובה".
התובע, כיום כבן 20, היה קטין בעת התאונה, תלמיד כיתה י', בבית ספר בבת ים וביחד עם כל תלמידי השכבה יצא לקראת סוף שנת הלימודים, לפעילות מחוץ לבית הספר שכללה ביקור במוזיאון הילדים בחולון ופעילות החלקה על הקרח, בפארק קרח הסמוך.
לצורך פעילות ההחלקה, התלמידים שעלו על משטח הקרח נעלו נעליים שנועדו לצורך זה, אשר סכין חדה מצויה בתחתית כל נעל. התובע, כמו תלמידים אחרים, אינו מיומן בהחלקה על הקרח ולא היה יציב במהלך ההחלקה.
כאשר עמד בסמוך לחבר, החליק באופן שידו הונחה על משטח הקרח, בו בעת שחברו זז מעט והסכין שבתחתית הנעל פגעה בידו של התובע וגרמה לחתך באזור האגודל.
התביעה הוגשה בעילת נזיקין על פי עוולת הרשלנות, כנגד הגורם שהפעיל את פארק הקרח, בהיותו בעל השליטה והפיקוח על המתחם בו אירעה התאונה, כנגד עיריית בת ים בהיותה הרשות המקומית והמעסיקה של מורי בית הספר וכנגד משרד החינוך, כמי שמהווה את הגורם הממונה והמפקח על התנהלות הצוות החינוכי בבית הספר בו למד התובע. לטענת התובע, פעילות ההחלקה על הקרח, הינה פעילות מסוכנת שלא קיבלה את האישור הנדרש ממשרד החינוך, ביוזמת בית הספר שלא היה מודע לחוזר המנכ"ל הרלוונטי.
התובע טען, כי מנהל פארק הקרח, אחראי על היעדר הדרכה והנחיות בטיחות מתאימים, הימנעות מהעמדת משגיחים מתאימים במתקן ההחלקה, ואי שמירה מספקת על ביטחונם ובטיחותם של תלמידים בעת פעילות ההחלקה. וכן היה סבור כי היו מחדלים ורשלנות בפעילות בית הספר וסגל המורים, שלא פעל לקיים את הוראות הבטיחות הנדרשות, לא מילא אחר הוראות חוזר המנכ"ל, לא דאג למשגיחים על משטח ההחלקה, לא אכף את האיסור בדבר צילומים ומגע פיזי בין התלמידים המחליקים ואפשר לתובע להשתתף בפעילות על אף שלא ניתנה לכך הסכמת הוריו.
לטענת פארק הקרח, התובע לא הוכיח את עילת התביעה ואת טענותיו בדבר התרשלות, ולא ניתן לקבוע על בסיס הראיות שהובאו מהי הסיבה האמיתית שהביאה לפציעתו.
לגישת פארק הקרח, התובע לא נפל או נפצע בעת ההחלקה, אלא תוך כדי עמידתו לצד חברו לצורך צילום, ולבקשת אחת המורות. עוד נטען, כי בית הספר אחראי באופן בלעדי לאירוע הן בשל העובדה שהוא נגרם בעת צילום התלמידים על ידי אחת המחנכות, והן מאחר שלא אכף את התנאים שבחוזר המנכ"ל המחייב הצגת אישור הורים לפני ביצוע פעילות ולא דאג לקבל אישור מראש ממשרד החינוך לביצוע פעילות ההחלקה.
בית הספר, באמצעות עיריית בת ים, הכחישה את הטענה לפיה המורה הורתה לתובע ולחברו לעמוד בסמיכות זה לזה לצורך צילומם, ולגישתה, כל הטענות בעניין זה הן בבחינת עדות סברה. העירייה סבורה, כי לא חלה עליה כל אחריות לאירוע, שכן אין קשר בין מעשיה או מחדליה, שהוכחשו כשלעצמם, לבין פציעתו של התובע שנגרמה מעצם הסיכון הטמון בפעילות ההחלקה.
לגישת העירייה, פעילות החלקה הינה פעילות המותרת במסגרת בית ספרית והטענה לפיה אביו של התובע לא אישר את השתתפותו בפעילות זו הינה טענה קלושה שעלתה רק בשלב הראיות, ומכל מקום, לא נעשתה כל פעולה יזומה על ידי התובע או אביו, על מנת להבהיר לבית הספר שהאב אינו מאשר את השתתפות התובע בפעילות ההחלקה.
העירייה, טענה ככל שיש אחריות לאירוע, הרי שזו מוטלת על התובע או על הנתבעות האחרות. העירייה טענה כי יש להטיל אחריות על התובע, שהתרחק מהמעקה על אף שאינו מיומן בספורט ההחלקה.
משרד החינוך סבר, כי לא רובצת עליו אחריות כלשהי לאירוע ולפציעתו של התובע.
לשיטת משרד החינוך, התאונה היתה תולדה של התרחשות פתאומית ואקראית שלא ניתן היה למנוע, גם בהשגחה צמודה.
עוד נטען, כי המדינה קבעה הנחיות ברורות ומפורטות בנוגע לפעילות החלקה, ויש לראות בהן כהוראות מספיקות, במיוחד כאשר לגישתה לא מדובר בספורט מסוכן שיש לאסור על ביצועו במסגרת פעילות בית ספרית. משרד החינוך טען עוד, כי בית הספר יצא לפעילות ללא אישור כפי שנדרש, וכי המנהלת לא הובאה למסור עדות שהייתה מלמדת על המחדל שבהתנהלות בית הספר בעניין זה, ככל הנראה ללא מודעות ראויה להנחיות שבחוזר המנכ"ל.
השופטת שצפתה בסרטון המתעד כשתי דקות מתוך הזמן הכולל, ציינה כי הרושם שמתקבל הוא, כי התובע אינו יודע להחליק על הקרח, אינו מיומן, אינו יציב, ועם זאת, אינו אוחז במעקה או נשען עליו, או מחליק במרחק נגיעה ממנו. "ברור הוא, כי כל מי שצפה בסרטון, וכל מי שהיה נוכח במקום באותו מועד, יכול היה להתרשם מכך שהתובע (כמו רבים אחרים) אינו בקיא בספורט ההחלקה, חסר יציבות, ומועד לנפילות. בניגוד לטענות הנתבעות, לא התרשמתי כי התובע משתולל או רב עם חבר, או מכשיל איזה מחבריו במכוון. נראה, כי התובע נאחז בחבריו על מנת לייצב את עצמו ולהימנע מנפילה", כתבה השופטת שהכריעה בסוגיה זו תיעשה על פי מאזן ההסתברויות, ובשים לב לעדויות שנשמעו.
"אני מקבלת את גרסתו של התובע לעניין נסיבות תיאור התאונה", כתבה השופטת בהחלטתה, "וקובעת כי המורה עמדה בסמוך למחיצה וצילמה רבים מהתלמידים המחליקים, שוחחה עם תלמיד וקראה לתובע כדי שיצטלמו יחד. התובע וחברו לא אחזו במעקה באותו מעמד אלא ניסו לעמוד באופן עצמאי, כאשר התובע מחבק את החבר לצורך הצילום, ואז מעד התובע ונפל לכיוון משטח הקרח, ושלח את יד ימין לכיוון הקרח על מנת לעצור את הנפילה. לפני שהתובע הספיק להרים את ידו ירין זז מעט והסכין פגעה בידו של התובע".
השופטת הוסיפה: "בנסיבות מקרה זה מצאתי כי לכל אחת מהנתבעות קיימת אחריות מסוימת לאירוע ולתוצאותיו… פארק הקרח שהוא הבעלים והמחזיק את מתקן ההחלקה ועל פי ההלכה הפסוקה, נושא חובת זהירות כלפי המוזמנים אליו, חב חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים שהגיעו לבלות במקום… צוות בית הספר (והעירייה כמעסיקה), הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, ולא מנע את התאונה אף שיכול היה לצפות את הסכנה שהתממשה… משרד החינוך כמפקח-על, חב חובת זהירות כלפי התלמידים הסומכים על הצוותים החינוכיים שימלאו אחר הוראות הבטיחות המנוסחות ומופצות על ידו".
השופטת הוסיפה עוד ביקורת כלפי משרד החינוך וציינה כי "לא די בניסוח הוראות בטיחות והנגשת חוזרים כדי לצאת ידי חובה". לדבריה, "יש לוודא כי רכז הטיולים בכל בית ספר מקבל וקורא בפועל את ההנחיות הרלוונטיות, וכך כל בעל תפקיד רלבנטי בכל מוסד חינוכי. משרד החינוך כשל במילוי חיובים אלה, שניתן לבצעם באופן שאינו דורש השקעה כספית ניכרת, למשל, באמצעות דיווח מסודר של מנהל/ת כל מוסד חינוכי ועריכת רישום מסודר, רישום מלא של ההדרכה לרכזי הטיולים וכד', במקום להסתמך על השערות ומשאלות לב בלבד".
