שופטת בית משפט השלום בבת ים, שרי סנדר מקובר, הורתה לשירות בתי הסוהר, לפצות בסכום של 117 אלף שקלים כולל שכר טרחת עורך דין והוצאות, אסיר ששהה באגף התורני, בבית המעצר אבו כביר והותקף על ידי 4 מחבריו לתא אשר דקרו אותו.
על פי התביעה, בבוקרו של יום התקיפה, שהיה יום שבת, התפתח ויכוח בינו ובין אחד האסירים בבית הכנסת שבאגף וכמה שעות לאחר מכן, בשעות הצהריים, הותקף התובע בחדרו על ידי כמה אסירים, נחתך בגבו ודימם שעות ארוכות. באותו ערב, חזרו האסירים התוקפים, בהם גם האסיר מ', תקפו את התובע שוב בחדרו והפעם חתכו את פניו עם מכסה חד של קופסת שימורים. לתובע הוענק טיפול ראשוני והוא הובהל לבית החולים איכילוב, שם נתפרו החתכים ובוצעו בדיקות כלליות. בתום הבדיקות ועוד באותו לילה, שוחרר התובע מבית החולים והוחזר לבית המעצר.
לטענת התובע, אירוע הדקירה הוא תוצאה של רשלנות שירות בת הסוהר, אשר לא איתרה מבעוד מועד את החפץ המסוכן באמצעותו הוא נדקר, ואשר נמנעה מהצבת סוהרים באגף באופן מרתיע שהיה בו כדי למנוע את האירוע האלים בו נפצע.
מנגד בשב"ס הכחישו את התרחשות התקיפה הראשונה לה טען התובע בצהריים, שקדמו לאירוע הדקירה מאחר ולא הוגשה כל תלונה בגין התקיפה בצהריים ואין לגביו תיעוד. באשר לאירוע הדקירה בשעות הערב, הנתבעת טוענת כי האירוע החל כתוצאה מאלימות בה פתח התובע, שיצא מחדרו ושפך מים רותחים על האסיר התוקף. בתגובה למעשה התובע, נכנסו לחדרו של התובע ארבעה אסירים וביניהם האסיר התוקף ודקרו אותו בפניו. התובע הוא זה שפתח בקטטה האלימה ועל כן דין תביעתו להידחות שכן "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה".
בשב"ס עוד טענו, כי מאחר שלא היה ידוע להם על סכסוך או אירוע אלים כלשהו שקדם לדקירה בערב, לא היה בפניה מידע על קיומו של סכסוך שבו מעורב התובע ולכן לא הייתה לנתבעת אינדיקציה להפריד את התובע מהאסירים האחרים, להעביר מי מהאסירים לאגף אחר, או להגביר את ההשגחה או הנוכחות של הסוהרים באותו אגף.
השופטת סנדר מקובר שקיבלה כאמור את התביעה, קבעה בין השאר כי אין מחלוקת כי לשב"ס יש חובת זהירות מושגית בביצוע פעולותיה כלפי התובע. המשמעות היא כי השב"ס מכיר בחובתו לדאוג לשלומם ולביטחונם הפיזי והנפשי של האסירים הנתונים במשמורתו וכי בין המדינה לאסירים אלו מתקיימים "יחסי קירבה" המבססים קיומה של החובה לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית.
"הנתבעת", נכתב בפסק הדין, "אינה רשאית לשבת בחיבוק ידיים ולצפות שמידע רלוונטי על קיומה של סכנה יגיע לפתחה, אלא עליה לפעול באופן יזום ואקטיבי כדי להגביר את תחושת הביטחון של הנתונים במשמרתם, דווקא לאור אופיים העברייני ולנוכח הנוהג לפיו האסירים אינם מדווחים האחד על השני באופן יזום".
השופטת הוסיפה: "הנתבעת לא הביאה כל ראיות שהן בעניין נוכחות הסוהרים באגף בזמן האירוע. הנתבעת לא הביאה בפני בית המשפט אפילו את הנהלים באשר לכמות הסוהרים הנדרשת באגף, שהיא ראיה רלוונטית חשובה ביותר, כדי להראות אם עמדה בנהלים שלה עצמה. הנתבעת לא הציגה נתונים באשר לכמות הסוהרים באגף בפועל במועד האירוע, לא הבהירה מתי הסוהרים נוכחים, מתי מבוצעים על ידם סיורים במקום, אם בכלל, האם יש סוהר שצופה בכל רגע נתון במצלמות האבטחה ועוד, כדי להוכיח שנוכחותה באגף הייתה ולו סבירה".
____________________________________________________
