פסק דין משמעותי וחשוב ניתן היום בבית המשפט העליון על ידי חמישה שופטים בדנמ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים (מעתה ואילך : "הדיון הנוסף").
פסק הדין מכתיב מציאות חדשה בעולם התובענות הייצוגיות וחושף רשויות רבות לתביעות השבה בהיקפים משמעותיים בהרבה מאלו שאליהם היינו רגילים עד לימים אלו.
בפסק דין ארוך ומנומק, בן 56 עמודים, הפך בית המשפט העליון את ההלכה שהייתה נהוגה עד היום ואשר נקבעה על ידי שלושה שופטי עליון ביום 22.10.17 בעע"ם 7741/15 מנירב נ' רשות המיסים (מעתה: "הלכת מנירב").
נסקור בקצרה את המשמעות של הפיכת הלכת מנירב:
חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (מעתה: "חוק תובענות ייצוגיות") מקנה לרשויות השונות מעמד ייחודי בחוק תובענות ייצוגיות שביטויו בעיקר בהיבטים הבאים:
- הרשות יכולה להודיע, תוך מועד קצוב (תשעים ימים), שהיא חדלה מהגבייה הבלתי חוקית ובכך היא למעשה פטורה מהשבה.
- גם במקרים בהם התקבלה תביעה נגד הרשות, אזי שעומק ההשבה מוגבל ל – 24 חודשים בטרם הגשת בקשת האישור נגד הרשות.
הסעיף האחרון שציינו הוא זה שעמד במוקד הלכת מנירב ובמוקד של הדיון הנוסף. השאלה המרכזית שנשאלה היא: מה קורה במצב דברים בו ממועד הגשת בקשת האישור ועד להכרעה בבקשת האישור חלפו מספר שנים, והרשות לא חדלה מגבייה, האם הרשות נדרשת להשיב גם את הסכומים שגבתה בתקופת הזמן שתחילתה בהגשת בקשת האישור וסופה במועד ההכרעה?
ס' 21 לחוק תובענות ייצוגיות קובע את ההוראה הבאה:
"אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות"
השאלה שנשאלה במסגרת הלכת מנירב והדיון הנוסף היא, האם המחוקק קובע רק גבול תחתון (24 חודשים קודם הגשת בקשת האישור), בלא שהוא מתייחס למה יקרה לאחר הגשת בקשת האישור ואת הרף העליון יהיה עלינו לשאוב מס' 10 לחוק תובענות ייצוגיות (המאפשר לבית המשפט להגדיר מיהם חברי הקבוצה ובהלימה הוא יגדיר מהי תקופת הזמן) או שמא הוא קבע גבול תחתון וגבול עליון, כאשר אינו מאפשר השבה של תקופה העולה על 24 חודשים.
בית המשפט העליון בהלכת מנירב הכריע שהגבול הוא גבול תחתון ועליון; לאמור – הרשויות לא יצטרכו להשיב את הסכום שנצבר בקופתן ממועד הגשת בקשת האישור ועד להכרעה בה. אולם, היום יצאה בשורה מבית המשפט העליון, בהופכו את הלכת מנירב, תוך שהוא קובע שהרשות תדרש להשיב גם את הסכומים שנצברו בקופתה במהלך התקופה שבין הגשת בקשת האישור להכרעה בבקשת האישור.
מדובר בפסק דין דרמטי ומשמעותי משום שהוא מרחיב באופן ניכר את הסכומים שהרשויות יידרשו להשיב במידה ותובענות יוכרעו כנגדן. בקשות האישור נדונות משך שנים רבות ויכולות לחלוף שנים רבות בין הגשת בקשת האישור להכרעה בה, ובמהלך תקופת הזמן הזו הרשות תצטרך לחשוב פעמיים אם היא ממשיכה לגבות את הסכומים שבבסיס התביעה אם לאו, משום שאם יתברר שהיא גבתה שלא כדין, היא תצטרך להשיב את כל הסכומים שגבתה במהלך תקופת הזמן הזו.
נרחיב רק מעט ונאמר שבית המשפט העליון, מפיו של השופט הנדל, ניתח את לשונו של ס' 21 תוך שהוא מציין שזה יכול לסבול את שתי הפרשנויות שהזכרנו לעיל. יחד עם זאת, ציין בית המשפט העליון שהתכליות שעומדות בבסיס חוק תובענות ייצוגיות מטה את האיזון לכיוון הפרשנות המרחיבה יותר. זאת, ממספר טעמים (נמנה רק חלק מהם):
- במתן "היתר" לרשות להמשיך את הגביה ללא מורא, יש פגיעה בתכליות שעומדות בבסיס החוק (יישום הוראות הדין, מתן סעד הולם, אכיפה);
- היתר זה "מעודד" למעשה את הרשות להתמיד בגביה הבלתי חוקית שלה ומביאה לכך שהרשות תתעשר מכספים שלא כדין;
- ההגנה התקציבית של הרשות אינה יכולה לעמוד משום שמהרגע שנודע לרשות על בקשת האישור שהוגשה כנגדה, היא יכולה להתנהל בחכמה (ובמידה והיא סבורה שיש צדק בבקשת האישור, היא אף יכולה לחדול מהגביה הבלתי חוקית).
טעמים אלו הם חלק מסדרה ארוכה של טעמים שהובא בפסק דינו של בית המשפט העליון ובעצם משקפים את הברור מאליו: אין סיבה שרשות, כל רשות, תגבה כסף שלא כדין, לאחר שהוגשה נגדה בקשה לאישור תביעה ייצוגית והיא חשופה לכל החומרים במסגרתה, זאת, רק בעקבות כך שהרשות מודעת לכך שלא תהיה כלפיה כל סנקציה נוספת במידה ובקשת האישור תוכרע לרעתה.
חשוב לסייג ולומר שאמנם, ברמה הרעיונית, הגשת בקשה לאישור נוספת לאחר אישור הבקשה הראשונה היתה אפשרית (בנוגע לתקופה שמאוחרת להגשת הבקשה הראשונה) וכן על זו הדרך, הגשת בקשה לאישור בכל 24 חודשים ולכן, יש מי משופטי העליון שרואה בהלכה שנקבע בדיון הנוסף כהלכה שמבכרת תביעה אחת אל מול תביעות רבות.
אך יחד עם הסתייגות זו חשוב לציין שלא כך הם פני הדברים בפרקטיקה הנוהגת, מכמה טעמים:
- עיננו הרואות שלעיתים הכרעה בבקשה לאישור אורכת יותר מ- 24 חודשים וסביר להניח שב"כ המבקש לא יגיש בקשה לאישור נוספת בטרם אישורה של הבקשה שתלויה ועומדת;
- היקף החשיפה של הרשות קטן משמעותית במצב הנהוג קודם הדיון הנוסף משום שהתמריץ להגשת בקשת אישור על ידי ב"כ אחרים, כאשר מנוהלת בקשה לאישור באותו עניין, הוא קטן עד לא קיים.
ההלכה שיצאה היום מפי בית המשפט העליון מתמרצת את הרשות באופן אקטיבי לבחור באחת מהחלופות שקבועות בחוק: [1] לחדול מהגבייה הבלתי חוקית; [2] להמשיך לגבות, אך להשיב במידה וייקבע שהגבייה היא בלתי חוקית. מדובר בתוצאה הוגנת שמתמרצת היטב את הרשות לפעול כדין תוך שנקבע שגם ביחס לרשות, כמו ביחס לכל אדם מן היישוב "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה".
