היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, פנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בבקשה להפקיד בנאמנות בידי מוסד "יד ושם" את "פנקס התרת העגונות של בית הדין במחנה העקורים ברגן-בלזן", שאמור היה להימכר במכירה פומבית ע"י בית המכירות "קדם" בדצמבר 2019.
היועמ"ש מבקש מבית המשפט להגדיר את הפנקס כהקדש ציבורי שהנאמן שלו יהיה "יד ושם", בהיותו המוסד הציבורי המתאים ביותר. כן מבקש היועמ"ש צו מניעה זמני, שיאסור על מכירת הפנקס ועל הוצאתו מגבולות המדינה.
הבקשה, נוגעת לאחד הפנקסים אשר שימשו את בית הדין הרבני שפעל במחנה העקורים ברגן-בלזן שבגרמניה, בימים שלאחר שחרור מחנה הריכוז בתום מלחמת העולם השנייה. במחנה העקורים, שהיה הגדול ביותר באירופה, התקיימו כ-3,000 חתונות.
אלא שלפני התקומה המחודשת של הקהילה באמצעות נישואי הניצולים והקמת משפחות חדשות עמדה בעיה הלכתית של עגינות, שמנעה מנשים רבות בקהילה להינשא בשל היעדר עדויות מספיקות על מות בעליהן. רשויות המחנה הקימו בית דין רבני להתרת עגונות עבור הקהילה, וניהלו פרוטוקולים סדורים המתעדים את עבודתם ואת החלטותיהם, והם מכונים "פנקסי התרת העגונות". הפנקסים מהווים עדות ראשונה ואותנטית, בסמיכות לאירועים, בדבר גורלם של קורבנות השואה וסיפורם של הניצולים, בימים בהם תיעוד ואיסוף מידע מסוג זה רק החל.
הפנקס מושא הבקשה, מהווה כרך אחד מתוך כמה, אשר מעטים ביותר מהם השתמרו, והמשכו של כרך זה נתרם ב-2019 לאוסף "יד ושם". בדצמבר 2019, בעקבות פרסום בעיתונות על מציאת הפנקס ועל כוונת בית המכירות "קדם" להעמידו למכירה במחיר התחלתי של 4,000 דולר, הגיש "ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל" לבימ"ש השלום בת"א תביעה בה ביקש להורות על מסירת הפנקס למוסד ציבורי כלשהו בישראל. ביהמ"ש הוציא צו מניעה זמני, וטרם הוגשו שם כתבי הגנה בשל התפרצות נגיף הקורונה. כתוצאה מהליך זה נודע למשרד המשפטים על הפנקס והכוונה למוכרו.
כעת החליט היועץ המשפטי לממשלה לעמוד בחזית התביעה, כמייצג האינטרס הציבורי, ולבקש להכריז על הפנקס כהקדש ציבורי. בבקשה נאמר, כי היועמ"ש סבור כי הפנקס הוא נכס ציבורי מובהק, שערכו נולד לו מעצם היותו מסמך ציבורי, וכי אין ספק כי היה נכס מנכסי בית הדין, שהיה במהותו ובאופיו מוסד ציבורי שפעל לטובת ציבור העקורים בברגן בלזן וממילא לטובת הלאום היהודי בכלל. הפנקס הוא נכס אשר יצירתו היא פרי עבודה משותפת של בית הדין ושל נותני העדויות, והוא שימש כהקדש למספר מטרות. האחת, מטרה משפטית-הלכתית-פונקציונלית, של התרת עגונות; והאחרת, תיעוד והנצחה של זוועות השואה לצד תקומתו של העם היהודי. המטרות נשזרו האחת בשנייה, ולא ניתן להפרידן באופן מלאכותי. כך, שגם אם ייטען שהיום חדל ההקדש מלשמש למטרה המשפטית-פונקציונלית, עדיין המטרה התיעודית עומדת בעינה. בנסיבות אלה סבור היועמ"ש כי אין לסחור בפנקס כנכס עובר לסוחר.
בנוסף, לפנקס מעמד של נכס-תרבות חסר תחליף עבור הלאום היהודי והאנושות כולה – עובדה המעצימה באופן ניכר את ההכרח בהכרזה עליו כעל הקדש ציבורי אשר ינוהל ע"י מוסד ציבורי ראוי, ומצדיקה עוד יותר את מניעת מכירתו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר, בהתאם לדוקטרינת הקניין התרבותי.
