ריב בין כלבים שהסתיים במותו של אחד הכלבים, הוביל לסכסוך שכנים בין שני תושבי ישוב בצפון הארץ.
הסכסוך הפך חיש מהר לתלונה במשטרה; התלונה נסגרה, ומכאן הדרך לתביעת לשון הרע קצרה.
כנגד המתלונן הוגשה תביעה בדרישה לפיצויים על סך מאה אלף שקלים, בגין פרסום מכוון של לשון הרע, כלומר הגשת תלונת שווא במשטרה כנגדו.
שופט בית-משפט השלום בעכו דחה את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט.
בתביעה טען התובע כי כלבו וכלב הנתבע התקוטטו, ומאז האירוע החלו הנתבע ואשתו להתנהג כלפי התובע ומשפחתו באלימות, תוך הגשת תלונות שווא במשטרה; גידפו את ילדיו במספר הזדמנויות ואף הרימו קול וצעקו.
בהמשך, לפי טענות התובע, בעת ששהה ביחד עם משפחתו בחופשה, מיהר הנתבע ונכנס לשטח ביתו ללא רשות, ריתך לוחות מוקצפים ומסגרת ברזל למעקה גינתו ויצר קיר מכוער המסתיר לו את הנוף.
הקיר נבנה באופן בלתי חוקי וללא כל מטרה מלבד חסימת הנוף מחצר בית התובע, ובאופן שפוגע בזכות התובע לפרטיות ולקניין.
כאשר התובע שב עם משפחתו מהחופשה, הוא גילה את הקיר המאולתר וניסה לפרק אותו בכוחות עצמו בעזרת את חפירה ממתכת. בשלב זה, יצאו הנתבע ובנו מביתם אל עבר התובע, ובנו של הנתבע החל לצלם וצעק לעברו "חכה תראה". לטענת התובע הוא שמר על איפוק ואז הנתבע הזמין למקום משטרה בטענה שהתובע איים עליו וגרם לו נזק לרכוש.
התובע נחקר באזהרה, ובסוף החקירה שוחרר בתנאים מגבילים, הורחק מהיישוב, חתם על ערבות עצמית ונאלץ להתקשר לחבר שהתייצב באמצע הלילה במשטרה ולחתום על ערבות לצורך שחרורו; דבר שעל פי התובע היה משפיל ומבזה מאד.
הנתבע מצידו הכחיש קיומה של עילת תביעה כנגדו, ועתר לדחיית התביעה. לדבריו, כלבו של התובע תקף באכזריות את כלבו של הנתבע והרג אותו, הוא לא ידע על חופשתו של התובע ומשפחתו ומעולם לא נכנס לשטח בית התובע כנטען. עוד אמר שבניגוד לטענת התובע, הקיר נבנה לתכלית הגנה מפני הכלב האלים של התובע. הקיר מעולם לא רותך אלא עוגן למעקה בית הנתבע. לדברי הנתבע, התובע לא ניסה לפרק את הקיר אלא השתולל עם קלשון מתכת כבד באלימות ובפראות.
בסופו של דבר, כאמור, השופט ג'מיל נאסר דחה את התביעה' וציין כי במסגרת סיכומיו טען התובע כי הנתבע בנה באופן בלתי חוקי את הקיר המאולתר למטרה אחת ויחידה' והיא להביא לכך שינהג כלפיו באלימות ואז יוכל הנתבע להגיש תלונת שווא נגדו, ובכך לכאורה נשמט יסוד תום הלב ממעשי הנתבע. "בחנתי טענה זו ואני מחליט לדחותה", כתב השופט נאסר והוסיף: "גם אם נניח לטובת התובע כי הנתבע בנה את הקיר המאולתר אך על מנת להרגיזו ולהקניטו או בכדי לנקום בו בגין ״אירוע הכלבים״, עדיין אין בכך כדי לשלול את תום ליבו של הנתבע בעצם הגשת התלונה נגד התובע בגין האירוע. בעניין זה אוסיף ואציין כי באפשרות התובע היה להביא להריסת הקיר המאולתר שבנה הנתבע באמצעים חוקיים אך תחת זאת הוא בחר לנקוט בדין עצמי, באופן הגובל בחשד לפלילים. כאמור, שוכנעתי כי הנתבע ומשפחתו חשו מאוימים סובייקטיבית מהתנהגותו האלימה ומהתבטאויותיו של התובע במהלך ניסיונו להרוס את הקיר שבנה הנתבע בגבול המשותף".
מטעם משרד עורכי-הדין בן קרפל ושות' (באי-כוח הנתבע) נמסר:
"מרשי חשש לשלומו ולשלום בני-משפחתו ועשה את הדבר המתבקש: התקשר למוקד 100 של משטרת-ישראל. המעשה המתבקש והמובן הנ"ל, עלה לו בניהול הליך משפטי ארוך ומייגע. אכן, בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה והמפסיד הגדול הוא התובע, שגם התפרע והתנהג – כלשון בית-המשפט – "באופן הגובל בחשד לפלילים" וגם שילם על כך כסף. לכן, מבחינתנו מדובר בתוצאה משפטית מצוינת.
אך בהזדמנות זו חשוב גם לבקר את פסק-הדין, ולקרוא מכאן לבתי-המשפט לנקוט את מלוא חומרת הדין – ולפסוק הוצאות משפט משמעותיות ומרתיעות פי-כמה – עם תובעים שבוחרים להגיש תביעות סרק".
עו"ד בן קרפל משמש כיו"ר ועדת לשון הרע במחוז חיפה של לשכת עורכי הדין
